חתול רחוב

לאחר שנים של עבודה אינטנסיבית ורייטינג מפנק על מסכי הטלוויזיה, לבדרן הוותיק דודו טופז יש היום את כל הזמן שבעולם כדי לחזור לאהבה הישנה – מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הקהל.

טופז יכול להיות מרוצה מהעובדה שחילופי העונות בטלוויזיה אילצו אותו לרדת בחזרה לרחוב, כי משם הוא יונק את האהבה, החיזוקים והתשואות. כמו חתול רחוב, זו דרכו להחזיר מלחמה, למלא מצברים ולשדרג את התמיכה לה הוא זוכה ממילא.

טופז, חיית במה, יודע את העבודה. הוא ממייסדי הז'אנר – הרבה לפני שהתחילו כאן לקרוא לזה סטנדאפ. גם אם הכל כתוב ותפור מראש (בעזרת חבריו יואל ריפל, עופר קניספל ואופירה רחמים המבטיחה), אל תזלזלו בו ואל תקלו ראש בכוחו הבימתי. האיש יודע להצחיק, לספר בדיחה, להוביל סיפור בקצב הנכון, ולהחזיק קהל מסופק למשך שעה וחצי.

השנים גם לא שינו את טופז. להיפך. מתוך אהבה והערכה עצמית שאינה יודעת גבולות, הוא משוכנע שה"אני הפרטי" שלו הפך מזמן ל"אנחנו ציבורי", ושכל הקורה אותו שייך לכולנו ולכן אנחנו ראויים לחלוק עימו את החוויה.

וכך, בהתנשאות ובחנופה, בהתיילדות ובאסירות תודה, בהצצה לחייו וגם בעקיצה ובהצלפה, טופז מעביר את מסריו. כנרקיסיסט מושבע, טופז אוהב להשתעשע עם עצמו ולתהות מה יהיה בסופו. גם ב"אין לי זמן" שניטע בסיפור מסגרת צפוי ונטען באמירה מיותרת של חשבון נפש בשערי רקיע, הוא חוזר על השטאנץ.

אך אם תסירו את העטיפה ותקלפו את היומרה (ההשגחה האלוהית, בקולו המואט), תקבלו מופע בידור טופזי רגיל לגמרי על שלל המאפיינים המגלומניים, שובניסטיים, סקסיסטיים והעדתיים, וגם על מכלול הרעיונות והשאיפות לתיקון החברה, המדינה והעולם.

טופז, לטוב ולרע. ברוך שובו לסצינה.