המשימה האחרונה של חייו
"הוא הבין שהוא חי על זמן שאול, ואמר שהוא רוצה לחיות את הזמן הזה", אומר נחום פצ'ניק, שותפו לתוכנית "סוף הדרך 2" של איתי ירוזלם, שנפטר זמן קצר לאחר הצילומים. הערב ישודר הפרק בהשתתפותו
זמננו קצוב. אבל זמנם של חלק מאיתנו קצוב משל האחרים. איתי ירוזלם ז"ל ידע את זה, כשבחר לנצל את הזמן הקצוב שלו בהשתתפות בתוכנית המאתגרת "סוף הדרך 2". הסרטן שהתפשט בגופו לא מנע ממנו להתחרות, יחד עם השותף שלו, נחום פצ'ניק, על המעבר לשלב הבא. זמן קצר לאחר הצילומים ירוזלם הרחיק עם חברתו עד סיני, שם נפטר, בגיל 29. הסבב השלישי בתוכנית, בו התחרה, ישודר הערב (א', 20:45, ערוץ 2). ראיון מורחב עם איתי שנערך במהלך צילומי התוכנית, בו הוא מתאר את התמודדותו עם המחלה והטיפולים, ישודר בהמשך הערב (23:15).
בשלבים הראשונים של המיונים לתוכנית בחר איתי שלא לחשוף את מחלתו כדי שלא תעמוד בינו ובין התחרות. רק בשלבים מאוחרים יותר הוא שיתף את ההפקה, ולאחר שקיבל את האישורים הרפואיים המתאימים הוחלט להתיר לו להמשיך במיונים. הראיון עם איתי צולם במהלך ההכנות ליום הצילומים הראשון, בו בחר להיפגש עם שחקני קבוצת הכדורגל שאהד, הפועל תל אביב. שידור הראיון והפרק נעשה בעידודה המלא של משפחתו.
פצ'ניק וירוזלם שהו יחד שלושה ימים. "לא היה לי מושג שאיתי חולה", משחזר פצ'ניק, שותפו לתחרות. "ביום הראשון הצמידו אותנו ואמרו לנו לצאת לדרך. תוך כדי ריצה למצלמה הראשונה עוד שאלתי אותו איך קוראים לו. זה נודע לי רק מאוחר יותר, כשנסענו בג'יפ וסיפרתי לו שאני רוצה בתחילת כל משימה לתת צדקה לילדים, כי בצדקה יש הרבה סגולות להצלחה, הוא ביקש ממני לתת אותה לילדים חולי סרטן. כשתהיתי למה הוא סיפר שהוא בעצמו חולה במחלה".
את הסרטן גילה ירוזלם לפני כשנתיים. הוא עבר טיפולים מפרכים באוסטרליה, שם מתגוררת אימו, והתוצאות הראו על נסיגה. הגעגועים החזירו אותו לארץ, וכאן פרץ הסרטן בשנית. למרות המלצות לעבור ניתוח השתלת מוח עצם, איתי סירב לעבור שוב את מסכת הטיפולים. "הוא הבין שהוא חי על זמן שאול, ואמר שהוא רוצה לחיות את הזמן הזה", אומר פ'צניק. "אולי יותר מכל אחד מאיתנו הוא הבין שהחיים הן מתנה. הוא שידר בעוצמה מאוד חזקה את התחושה שהחיים הם ארעיים".
איך הוא התייחס למחלה שלו?
"הוא לא התייחס אליה. לא מהדחקה, הוא פשוט התמקד במשחק. כשהוא כן דיבר עליה הוא עשה את זה עם הרבה הומור. אני ואיתי אנשים שונים, מעולמות שונים, אבל הצלחנו להתקרב בשלושת הימים האלה. היה שלב במשחק שהיינו צריכים להשיג כלי נגינה ולרקוד כדי לעבור לשלב הבא, ודווקא הריקוד הזה השיל מאיתנו הרבה קליפות ומחסומים. החסידות אומרת שלריקוד יש כוח, יש בה משהו מעגלי, הרמוני ושלם שמוריד הרבה מחיצות בתת ההכרה. שנינו הרגשנו שהיה שם רגע קדוש".
עד כמה המחלה היתה נוכחת?
"בכלל לא. הוא שידר חיות ואי אפשר היה לזהות בו בן-אדם חולה. להיפך, משימות שביצענו דרשו הרבה כוח והוא עשה הכל. הוא היה בכושר מצוין. זה מוזר, לראות בן-אדם עם גוף כזה ולדעת שהוא קורס מבפנים".
כתבת לו הספד.
"כן, מאוד רציתי להיפרד ממנו. בכל זאת נקשרתי אליו באיזשהו אופן. אמנם העברנו יחד פרק זמן קצר, אבל התוכנית מציבה אנשים בסיטואציות מאוד אינטימיות ואינטנסיביות. אני מרגיש הוא נתן ערך מוסף למירוץ הזה, כי התחרות מוציאה ממך הרבה מתח ולחץ, ופתאום היה שם משהו מעבר".
"אחרי הצילומים, כשכולנו הסתובבנו עם שרירים תפוסים, הוא אמר שהוא רוצה לנסוע לסיני. המעניין הוא שאיתי נפטר ביום ההולדת שלו, ממש כמו משה רבנו, הוא נפטר ביום שבת ובמיתת נשיקה (ששמה נובע מהביטוי המקראי 'מת על פי ה', והיא מציינת מיתה מתוך שלמות אישית - ס.ש). זה צירוף מאוד נדיר. היהדות מציינת הרבה סוגי מיתות, אבל דווקא לשלושת האזכורים האלה של מוות יש משמעות מיוחדת".
פצ'ניק הספיד את איתי באומרו: "מסע משותף של הזוג בתוכנית סוף הדרך הוא כמו זוגיות דחוסה. מסע מלא רגעים של אינטימיות, שמחה וצחוק מעורבים בפחד, כעס ועצב. צעקנו אחד על השני וגם צחקנו, התחבקנו וגם רקדנו.
"אני נזכר בשעה עשר בלילה, משימת חיפוש יפהפיה בירושלים. היינו צריכים להשיג מנדולינה, כינור ואקורדיון - מתח, לחץ, ריצות, טלפונים וצעקות תוך כדי נסיעה מטורפת - תוך חצי שעה היינו חזרה מול הנגנים עם הכלים. הנגנים ביקשו שנרקוד ואנחנו היינו מתים מעייפות אבל רקדנו בשביל המעטפה הבאה. אבל אז בא רגע אחד, רגע קדוש, רגע שבו אחזנו ידיים ורקדנו יחד בלי מחיצות ומכל הלב".
איתי ירוזלם ז"ל (מימין) ונחום פצ'ניק ב"סוף הדרך"
צילום: יוני המנחם
מומלצים
