איך משפיע האינטרנט על יחסי רופא-חולה?

רשת האינטרנט חוללה מהפכה בכל הקשור לזמינות המידע בכלל והמידע הרפואי בפרט. ברשת מצויים כיום יותר מ-100 אלף אתרי רפואה ומספר גדול הרבה יותר של אתרי בריאות ותזונה. יותר מ-50% מהבוגרים בארצות-הברית מחפשים מידע רפואי באינטרנט. לפי ממצאי סקר שערכה ההסתדרות הרפואית 38% מהציבור בארץ - שהם 63% מהגולשים - נוהגים לחפש ולהתעדכן לגבי מידע רפואי באמצעות האינטרנט.

אילו שינויים חוללה מהפכת המידע הזו ביחסי הרופא והמטופל? אילו השלכות

יש לחיפוש בלתי מבוקר ברשת לגבי אדם חולה, הניצב בפני החלטה מכרעת בנוגע לבריאותו? השאלות שמעלה חיפוש המידע האינטנסיבי ברשת עלולות להדאיג במיוחד, מכיוון שקשה להבטיח כי המידע שיגיע לידיו של המטופל אכן יהיה מידע רפואי אמין, מוסמך ובדוק. השאלה המטרידה הראשונה היא, לכן, עד כמה מספקת רשת האינטרנט לציבור מידע רפואי איכותי, שניתן לסמוך עליו.

ד"ר רמי טמיר הוא העורך האחראי ומייסדה של "רשת רפואה". לדעתו, האינטרנט מאפשר גישה למידע אמין וטוב, אלא שיש לדעת כיצד להגיע אל האתרים האמינים מתוך השפע הקיים: "הכללים פשוטים למדי - גורמים אמינים יעלו מן הסתם מידע אמין. יש כיום גורמים מוסמכים ומכובדים, ישראליים ובינלאומיים, שמעלים לרשת חומר די מקיף בנושאי בריאות ורפואה, וכמובן יש גם הרבה חומר לא אמין ולא מוסמך. מי שמחפש יכול למצוא כמעט כל דבר, ויש גם אפשרות לפנות בשאלה אל אנשי מקצוע רבים, באמצעות פורומים אמינים ומוסמכים. גם כשקוראים את החומר שמוצאים ברשת צריך לבקר אותו, אבל למרבית הציבור אין יכולת זו, ולכן עליו לוודא שהמקור אמין.

"גם אם החומר מדויק ונכון, תמיד קיימת בעיית יישומו בפועל מול המקרה או הבעיה: כשפציינט מגיע אל הרופא עם חומר שהוריד מהאינטרנט, זה יכול לפעמים להיות לטובה, כי הוא מעדכן את הרופא ומאתגר אותו; אבל פעמים רבות המטופל מתעקש כי מה שמצא עשוי להיות נכון, גם אם הוא לא מתאים למצבו, וזה עלול לעורר חילוקי דעות או לחצים".

כדוגמה לאתר ישראלי רפואי עדכני ואמין מזכיר ד"ר טמיר את "המרכז למידע רפואי", המאפשר לחולים במחלות קשות לקבל מענה רפואי אובייקטיבי ומקצועי, המותאם אישית לפרופיל הרפואי שלהם ולשאלות הספציפיות המטרידות אותם. עדות לאמינותו של אתר המרכז, הממומן מכספי תרומות, רואה ד"ר טמיר בעובדה ששירותי בריאות כללית מאפשרת למבוטחי הביטוח המשלים שלה ליהנות ממחיר מסובסד של חוות דעת מקצועית שקיבלו באמצעות האתר.

"מי שנכנס לרשת לא תמיד יודע מה מקור המידע" אומר אומר ד"ר אורי גבאי, 

מומחה לאפידמיולוגיה, לבריאות הציבור ולמינהל רפואי, "הוא לא יודע מי עומד מאחורי כל אתר, ואם מדובר בפרסום מדעי או בפרסום שאיננו כזה. גם אם מדובר בפרסום מדעי, לא בטוח שהוא מובא בצורה שמבטאת את העובדות נכונה. אם ניסוי בתרופה מסוימת נכשל, קרוב לוודאי שהמידע על 'התרופה שלא עוזרת' לא יפורסם. מאידך גיסא, אם היתה מידה מסוימת של הצלחה לתרופה, מיד ירוצו לפרסמה. כתוצאה מכך, נוצרים חוסר איזון והטיה. במקרה של פרסום שאינו מדעי, יש לשאול אם הדבר נעשה 'בידיים נקיות', או שמישהו היה מעוניין לדחוף אותו כדי לקדם משהו, כמו למשל את הקריירה האישית שלו כמטפל או אינטרס כלכלי של חברה מסחרית.

"לפעמים, יש אינטרס כזה גם לגורמים שאמורים לכאורה להיות אובייקטיביים, כמו משרדי בריאות במדינות מסוימות, שמבקשים לשמור על התקציב ולא לחרוג בהוצאות, ולכן ינסו לפרסם תרופות או פרוצדורות רפואיות שעולות פחות למערכת ויציגו את המאמרים שבהם נכתב כי תוצאות הטיפול באותן תרופות או התערבויות דומות לחלופות היקרות".

הסביבה מתגייסת

ומה באשר לרופאים? האם הם מקפידים להתעדכן במידע רפואי ברשת, או שהחולה מפתיע אותם כשבידיו צרור דפים ובפיו תוצאות המחקרים המעודכנים והלוהטים ביותר בתחום התמחותם? ד"ר איתי גל הוא רופא העומד לפני התמחות ברפואת ילדים. בו-בזמן, הוא משמש ככתב בריאות של ynet, שבו הוא מנהל גם את פעילות הפורומים הרפואיים. "רופא שאינו נעזר כיום באינטרנט באופן שוטף ויומיומי הוא, למעשה, רופא לא מעודכן", סבור ד"ר גל. "לא די בספרות שנכתבה לפני ארבע או חמש שנים, ולא די בכנסים הרפואיים הנערכים אחת לשנה. האינטרנט מעדכן בחידושים ובפרוטוקולים העדכניים ביותר ובדיווחי מקרים נדירים".

ד"ר גל מעריך, שאחד מכל חמישה חולים מחפש מידע באינטרנט "ומגיע לרופא מוכן עם השאלות", וד"ר טמיר מזכיר כי בריאות נמנית עם שלושת הנושאים המבוקשים ביותר ברשת, לצד סקס ואקטואליה.

"הצורך במידע הוא עצום", סבור פרופ' אלישע ברטוב, יו"ר ארגון רופאי המדינה וממלא מקום יו"ר הר"י. "הדבר הראשון שיעשו רוב האנשים הסובלים מבעיה רפואית כלשהי, ויש להם גישה לרשת ומעט התמצאות בגלישה, יהיה לחפש אחר מידע ולהתעדכן באינטרנט. בעבר, נערך מחקר שבדק כיצד מתפלגת אוכלוסיית החולים לפי יחסה אל הרופא. התוצאות נחלקו לשלושה: שליש מהחולים רצו לקבל מידע מתוחכם ולהיות קברניטי הטיפול הרפואי של עצמם, שליש מהחולים רצו להיות שותפים, ואילו שליש מהם אמרו: 'דוקטור, אתה תחליט', ולא רצו אפילו לקבל מידע.

"חוק זכויות החולה מתעלם מכך שחלק מהחולים כלל אינם חפצים במידע. אחוז גבוה מאוד באוכלוסיה מעוניין מאוד להתחבר לתהליך הרפואי - עם מינימום המידע הדרוש לו ומקסימום נטילת אחריות מצד הרופא. ברור, שמטופלים הנמנים עם השליש הראשון גולשים באינטרנט, מציעים לרופא אלטרנטיבות ומתפקדים כשותף מוביל. מטופלי השליש השני יעיינו גם הם במידע ברשת, אבל ייתכן שיהיו שותפים פסיביים יותר. כך שיש כ-60%-70% מקרב האוכלוסיה המעוניינים במידע מהרשת, המסייע להם להשתתף בהחלטות הנוגעות לטיפול בהם. אני עצמי נוהג כך, גם כפציינט וגם לגבי קרובַי: אני משתדל ללמוד ובודק מה כתוב באינטרנט".

האם עודף המידע ששואבים חולים מהאינטרנט מרגיע או מלבה את חרדותיהם? ד"ר גבאי: "אני חושב שהוא בעיקר מבלבל אותם. קשה לאנשים לדעת מה לעשות עם מידע, כשאינם מורגלים לעבד ולהטמיע אותו בצורה סטטיסטית. באינטרנט מקבלים כמויות עצומות של חומר, וזו בעיה. בעיה נוספת אצלנו היא השפה: לא תמיד יורדים לרזי המינוחים או ההגדרות, ולפעמים מקבלים החלטה הפוכה מהמתבקשת בגלל אי-הבנת המאמר".

ד"ר גל סבור דווקא שידע הוא כוח, ולכן – לעומת הבלתי ידוע - הוא אמור להרגיע: "כרופא, אני משתדל לפתוח את כל הקלפים. זכותו האלמנטרית של החולה לדעת הכל, והיא גם מעוגנת בחוק זכויות החולה. לצערי, לא תמיד זה מיושם, אבל אני מאמין שעדיף לחולה לקבל את כל המידע שהצטבר עד כה לגביו מאשר להיות שרוי ב'חור שחור'".

ד"ר יחיאל עזרא, רופא משפחה, משוכנע כי עודף המידע עלול להזיק למטופלים

ולהלחיץ אותם: "נוצר מצב שאנשים מותקפים במידע מכל כיוון, ומתעוררות חרדות. זה לא רק האינטרנט, אלא גם הפרסומות בטלוויזיה בנושאים רפואיים. מצד אחד, יגידו קולגות נכבדים שלי שזה מעלה את המודעות, ושזה מצוין. מצד שני, רופאי משפחה שפוגשים במטופלים שמים לב לעלייה ניכרת גם בחרדות. אני מתבונן בעיר קטנה כמו עפולה ורואה שכאשר אדם לוקה במחלה כלשהי, הרבה משכניו מגלים אותם סימפטומים, כי רמת החרדה גדולה. לאינטרנט יש חלק בזה. זו המציאות, ויש ללמוד כיצד להתמודד איתה כך שהרופאים יהיו מעודכנים לחלוטין לגבי מה שקורה ברשת".

לקפוץ למים

האם ייתכן שהרופאים מרגישים מאוימים על ידי מטופלים ששוחים כדגים ברשת? פרופ' ברטוב משוכנע שאין זה כך: "זהו תהליך חינוכי. אולי יש רופאים שטרם הפנימו את התהליך, וייתכן שמיעוט מהם חש מאוים, אבל הרופאים הם בדרך כלל אנשים אינטליגנטים ורחבי אופקים, והם מסוגלים להסתגל למציאות משתנה. לכן, ניתן להניח שגם אם נדרשת תקופת הסתגלות, בסופה יופנם העניין וימשיכו איתו הלאה".

ד"ר גל מאמין כי ייתכנו מצבים כאלה, "ואם רופא מרגיש מאוים, זה חבל. גם אם אין לו תשובות מיידיות לתת למטופל, מכובד יותר שיאמר: 'העלית נקודה מעניינת, נבדוק את זה, נחכים יחד'. אין סיבה להנציח את המודל הישן של הרופא הרכוב על חמורו בכפר, כשהוא בדרכו לכל החולים ואמור לדעת הכל. הוא לא אמור לדעת הכל, ודאי לא בעידן של חידושים תמידיים".

לחזור לרופא

מהן אפוא המלצות "השורה התחתונה" של המומחים, שיבטיחו שימוש יותר בטוח במידע הרפואי שאנו מורידים בהמונינו מהרשת? ד"ר גבאי ממליץ לחולים שלא לנסות לקבל החלטות באופן עצמאי ולא להתייחס לאלטרנטיבות טבעיות כאל טיפולים נטולי סיכון: "אני ממליץ לכל אחד לחפש מידע, אבל הייתי מנחה אותו לחפש באתרים המיועדים מראש לחולים, ושבדרך כלל עומדות מאחוריהם עמותות ללא כוונות רווח או קבוצות תמיכה; למשל, האגודה הישראלית לסוכרת. בכל מקרה הייתי אומר: חזור אל הרופא שאתה סומך עליו והתייעץ איתו. גם אם הוא לא מעודכן במאמר שפורסם אתמול בחצות, סביר להניח שהוא יקרא אותו ויחזור אליך עם אינטרפרטציה טובה מזו שהיית עושה לבדך".

ד"ר גל: "בדרך כלל, ההמלצה היא להסתמך על מחקרים או חידושים שפורסמו בכתבי-עת רפואיים, מה שמעיד על עמידתם בקריטריונים מחמירים מאוד. הנחיות למטופל עדיף לשאוב מאתרים ממלכתיים ומסודרים של חברות וארגונים מוּכּרים ואמינים, כמו משרד הבריאות, ארגון הבריאות העולמי, האגודה הישראלית למלחמה בסרטן ואחרות.

הכתבה פורסמה  בגליון "זמן הרפואה" של ההסתדרות הרפואית בישראל