דני אדינו אבבה: הפכנו לחברה של בכיינים

על אדיסו מסאלה ועסקנות

אדיסו הלך. תרשה לי בכל זאת לענות לך משהו: הצעקות, הצווחות של אדיסו בכנס של מפלגת העבודה הן נקודה עצובה, אם לא מביכה את פני העדה. אותו ניגון, אותה מוזיקה, אותו טקסט היה לפני כמה שנים, כשאהוד ברק זרק את אדיסו. אדיסו צעק, תנחש. אדיסו שוב ניגן את "אני אתיופי" שבו. הוא דיבר כאילו מגרונם של האתיופים האחרים, אינני יודע אם אתה קורא בפורום, אבל עניתי על "האתיופי הקולקטיב". אדיסו הוא כמו אחרים יודע, רוב האתיופים הם מצביעי ליכוד מושבעים, לא מאהבת הליכוד, אלא מאהבת בגין.

זה מזכיר לי את אותה תחושה כשאני עומד בתחנת האוטובוס, שואלים אותי: מה שלומכם?", כאילו עמדו מאחורי 100,000 אתיופים. כאילו בכנס של מפלגת העבודה, עמדו על הבמה יחד עם אדיסו, 100,000 אתיופים. ההכללה הזאת גובלת בטמטום, אם לא ביוהרה. הרי הוא יודע, אדיסו, ש 100,000 אתיופים לא עומדים לצידו. זה פוגע בעדה, מצייר אותה כעדה בכיינית ואותו, את אדיסו, כמי שבראש הלוזר בוער הכובע.

על בכיינות ואשמתם של עולי אתיופיה במצבם

אני לא מייצג את האתיופים בעיתונות הישראלית ואין לי אג'נדה כזו, אני עיתונאי לכל דבר, והעיתון שבו אני פועל, מעולם לא דרש ממני להיות כזה. יחד עם זאת, מטבע הדברים, אני מתמקד ומתעמק במה שמתרחש בקרב העדה, לרבים מהם אני סדין אדום. בשיא חוצפתו מוציא את הדברים הכי כמוסים של העדה החוצה ואני לא חוסך את הביקורת שלי כלפי בני העדה ואני תמיד טוען שהכישלון של תהליך הקליטה שלנו הוא הדדי. אנחנו לא עשינו מספיק כדי להיקלט, וגם החברה לא. וזה מרגיז את אלה שנוהגים להאשים באופן גורף את הממסד ואת החברה הישראלית. ואני שוב מבהיר: בכישלון שלנו אנחנו גם שותפים.

אני חושב שאנחנו דומים לתינוק שנותנים לו הכל, מאכילים אותו, ואם לא נותנים לו את הדרור שיתחיל לאכול גם בכוחות עצמו, הוא עשוי לגדול עם הכפית של אמא בפה. התוצאה היא שהממסד פחד לגעת בנו, פחד להגיד לנו, צאו החוצה, לכו לעבוד! התוצאה היא שיצרנו פגם עצמי, וכל דבר שאומרים לנו לא, אנחנו בוכים. הפכנו לעדה של בכיינים! יש לנו אנשים מאוד מוכשרים בעדה, שיכולים להשתלב בחברה הישראלית בצורה הכי טובה. עשרים שנה זה חתיכת זמן! ואם ב20 שנה לא הצלחנו להיקלט, משהו פגום בנו. ואנחנו צריכים לשאול את השאלה, למה?

אני רוצה להגיד משהו על המקום הזה שנקרא משרד הקליטה: המשרד הזה, הפך אותנו לתלותיים. לוקחים עולה שחי עשרים שנה, מטפלים בו כעולה חדש. מה הקשר בינו לבין משרד הקליטה?

משרדים אחרים צריכים לטפל בו. בכל מקום שאת הולכת יש את הנציג האתיופי האולטימטיבי שהממסד מינה אותו. ואת כולם שולחים אליו. אנחנו מסייעים לעצמנו לקבור את עצמנו בכוחות עצמנו, אנחנו לא מצליחים להשתחרר מהתלות הזו. והתוצאה היא שאנחנו עדה מתוסכלת, כואבת, שמרגישים שכל דבר מגיע לי! מי שרוצה להביא את העדה לחוף מבטחים, יצטרך להחליט עכשיו לגביהם, תם עידן משרד הקליטה. החל עידן העצמאות. 

משום מה, עושי המלאכה בתחום זה, אדישים מאוד. אני פוגש אותם, בכל מקום, בדיסקוטק, בקריית מלאכי באמצע הרחוב, ברחובות, היושבים חבורות חבורות בגנים ציבוריים חסרי מעש. הם הרוצחים של מחר והאנסים של היום בלילה. מישהו צריך להתעורר ולבוא ולהגיד, די זו מלחמת חורמה, לא בילדים עצמם, אלא במציאות שאליה נקלעו. הילדים האלו שבעל כורחם חיים את הניכור, את הבדידות החברתית, את החיבוק שלא מצאו בבית וגם בחוץ מרגישים וחשים זרים, נדחקים לעולם לא להם.

אין עצוב ממני בתחום הזה. כי אני פוגש אותם, אני מדבר איתם, אתה רואה אצל רבים מהם, הברק בעיניים כבה.

מחר בבוקר, ואם לא היום, צריך לפתוח במסע הסברה. קודם כל לחבק אותם, להגיד להם שהם חלק מאיתנו, אין לנו ילדים אחרים, הם הילדים שלנו. שנית, הממסד השותק צריך להתעורר, להזרים את הכסף, כדי לספק את הצרכים הבסיסיים של הילד הזה ברחוב, במקום לשבת בחיבוק ידיים, לבקש צל"ש על קליטה מצויינת של עליה. הילדים הם הכישלון שלנו. לא רק שלי כאתיופי, אלא שלנו כחברה הרוצה לראות את המהגרים חלק בלתי נפרד ממנה. הבעיה בקרב העדה היא בעיה אקוטית שנכונו לנו ימים שנשלם עליה מחיר כבד, עד כדי נידוי.

אסור שתהיי תלוייה בממסד, גם אחרי 20 שנה. אם את עושה זאת, זה הכשלון שלך, את נכשלת.

 אני רוצה לשאול אותך - מה ההבדל בינך לבין בחור ישראלי החי בירוחם, הלומד באותה מכללה / אוניברסיטה שבה את לומדת ומדוע שהוא לא יקבל מימון שכר הלימוד, שכר דירה, כל ההטבות שלהן את זוכה בגלל היותך אתיופית?

גם לו כנראה אין הורים עשירים בדיוק עני כמוך.

 אני לא בטוח. הצלחנו להגיע לאותם אנשים המייצגים במהותם ובמצבם את ישראל הנוכחית. יחד עם זאת, העיתון הוא עסק. מטבע הדברים הציבור רוצה לקרוא את הדברים הנוצצים ובעיקר את גודל החזיה של יעל בר זוהר ולהתעסק יותר ויותר על תל אביבים איניים שהם לעיתים לא בדיוק מייצגים את הישראליות שלי ושלך.

אני כואב לזה. יש בי תחושה עמוקה שאם לא נגיע לאותם אנשים, עולים או וותיקים המתגוררים בעיירות נידחות וגם משוייכות לכשלון הקולקטיבי הישראלי, הם יגיעו אלינו.

אעשה כל מאמץ לשכנע את העיתון שבו אני עובד כי בשנים האחרונות יש תזוזה נכונה למקומות האלה, אעשה כל מה שאני יכול כדי שאני ואתה נקרא על הדוגמנית מאופקים, שגם לה כידוע לך, יש לה ציצים גדולים ויפים כמו יעל בר זוהר. רק שהיא גרה באופקים. חבל.

למה אנחנו לא אומרים תודה למדינה על מה שעשתה למענינו.

מודה מודה לך על זה שאתה מסייע לי לחיות פה ולהתפרנס פה. חכה רגע. אני עומד דקת דומייה לתרומתך.

אתה איש ציני, מתוסכל, כל מטרתך לבוא ולהגיד, שאני כישראלי תורם את חלקי לאתיופים. שוב תודה. התרומה של החברה ושל המדינה הוא הדדי. גם אני תורם את חלקי.

מדינת ישראל הכריזה על עצמה כמדינת הרווחה, לא בגלל האתיופים אלא מעצם קיומה. אינני יודע לאיזו עדה אתה שייך, אבל תן לי לנחש, אתה מהעדה ההיא? ;)

בכל אופן, בדואליות הזו בינינו לבין החברה תרומתינו היא ענקית.

אנחנו אוהבים את הארץ הזו, אכפת לנו ממנה, נעשה הכל למענה.

רק את מי שאוהבים מבקרים. רק כשאכפת לך אתה תעיר על מנת לתקן. כל הביקורת שלנו נובעת מרצון שלי לפחות כדי שהילדים שלך, אלו שמממנים את האתיופים יחיו במדינה תקינה, הרואה את כל תושביה כשווים לא רק בעיני המחוקק אלא במציאות. אני נשאר פה. אין לי בית אחר. אז מצידי אתה מוזמן לחזור. 

נושא של רצח בעל ואישה בקרב העדה - מודה באשמה. זו כמות יותר גדולה מהממוצע בארץ, ואני אסביר את זה.

לבעל באתיופיה היה עמוד שידרה. הוא היה מפרנס, הוא הלך בשדות להביא פרנסה לבית, היה ממונה על הבקר בבית, בקיצור, דמותו הייתה עוגן לבית כולו.

והאישה, היא הייתה מבשלת ומגדלת את הילדים. בארץ, הכל התהפך. לאישה יש מעמד לפתע, היא יוצאת לעבוד בשדות של אחרים, יש לה חשבון בנק משלה, בקיצור היא שווה למעמדו.

יום אחד הבעל האתיופי נהיה מובטל. והפרנסה המגיעה דווקא מאשתו, הממשיכה לצאת כל בוקר לעבודה. כאן מגיע הכבוד האתיופי. חוסר האיזון. חוסר תובנה במבנה החברתי של ישראל.

הבעל נעלב, האישה מערימה קצת גבה, וגם הלחץ החברתי דוחק אותו כמעט החוצה.

התוצאה היא התנגשויות בלתי נמנעות. הכבוד נפגע, הבעל חסר מעש, והגעגועים לימים ההם שהוא שלט בהכל, מציפים אותו. וכך, במהרה, המשפחה שהגיעה בריאה ושלמה, מסיימת את היחס הזה במותה של האישה, מתוך חוסר אונים הדדי, גם של הנרצחת, וכמה שחבל להגיד את זה, גם של הרוצח.

אני מצר על זה, כואב לי. אבל שוב אני חוזר כאן על דבריי, את המסע של האיזון בקרב העדה, בין מותר לאסור, בעיקר להסביר לגבר האתיופי הממוצע את כבודה של האישה, שהיא כבודנו. וזה, לא נעשה על ידי הקולטים. הם יודעים את זה, הם מכירים את זה, אבל מעדיפים לדבר כמו תמיד, רק על הצלחה

על הכללות

יענו, אתה לא באת לבד. מאחוריך באו מאה אלף אתיופים. עכשיו ברצינות: מעשה אחד של אתיופי הוא מעשיהם של 110000 אתיופים לטוב ולרע.

זה בא מתחושה אחרת, הקולקטיב הזה, הרי לא תמצא בשום עיתון, רדיו, או טלוויזיה, המדברים על בעיה ספציפית של אתיופי. אתה תמצא שם, השלכות כלליות על עדה שלמה, בגלל שפלוני נפגע בשל היותו אתיופי.

התשובה היא חינוך. צריך לחנך, יש לעשות התנתקות באופן מיידי בין האתיופי הבודד לבין הקולקטיב האתיופי. קרי, אתיופי יישפט לטוב ולרע על מעשיו לא בגלל שהוא אתיופי אלא בגלל שהוא אזרח. אז בפעם הבאה, אל תפנה אלינו ברבים. תפנו אלי במישור האישי. וזה יעשה טוב לשני הצדדים.

החינוך בעדה האתיופית

אחת הבעיות הקשות של בני העדה, זה נושא הילדים. אני מודה שאחנו עומדים לפתחה של אחת הבעיות הסבוכות ביותר בקשר לחינוך הילדים. יש הרבה גופים שמסייעים לבני העדה, והם כל כך הרבה שלא עושים כלום. כמו כל חברה מהגרת, גם אנחנו מתברכים בריבוי של ארגונים, עמותות, אנשים טובים מן הרחוב ומן הממסד. אבל אף אחד עוד לא גילה את התמונה השלמה המתחוללת בקרב העדה. הפתרון הוא מסע הסברה בקרב ההורים על מודעות של חינוך ילדים בארץ, וצריך להסביר להם, ילד בכפר נטוש בהרי אתיופיה החוזר בשעה שחפץ משדות החיטה, שונה מילד שחי בבניין רב קומות, ויש לשים לב עליו, שלא יפריע לשכן ממול ומעל, וזאת הבעיה. הגופים האלו שאמורים לעשות, כשלו. משום שהראייה שלהם היא פטרונית, במקום להסביר להורים, במקום לפתור את הבעיות עם ההורים, הם אלו שמנסים לאנוס אותם בפתרונות שאינם מתואמים עם המציאות של ההורים. שוב, תגייס כמה בני עדה באזור, תצא להסביר, ושנה הבאה עוד ניפגש ותראה שיהיה שינוי.

לקריאת כל התשובות של דני אדינו-אבבה, (והתשובות הקודמות של אדיסו מסאלה שהתארח כשעה לפניו), לחצו כאן.