אותנו עוצרים במחסומים?

סוף סוף נגמרו הבגרויות, והתחיל החופש. בשבוע הראשון של החופש החלטתי לצאת ליומיים טיול בצפון מטעם ארגון "לב לנוער". קמתי ביום רביעי בבוקר (4:30), בציפייה לטיול מגניב, אבל לא ידעתי שארצה לחזור כל כך מהר הביתה, לגוש קטיף. לא ידעתי שכל כך הרבה דברים ישתנו בתוך יומיים.

במשך כל הטיול קיבלתי עידכונים מחבר'ה בגוש,דרך הסלולרי והרדיו שהייתי מחוברת אליהם 24 שעות. זה התחיל בעימות בין החבר'ה מ"מעוז הים" לערבים של המואסי, והמשיך במטח פצמ"רים וקסאמים שנחתו על הגוש, במשך שלוש שעות רצופות. זה היה קשה לשמוע את החברות שלי שעשו "על האש" אצל אחת הבנות בבית שומעות את הנפילות ומתפללות שזה לא יפגע בבית.

היה עוד יותר קשה לשמוע שצה"ל, צבא ההגנה לישראל, לא עושה כלום, לא מגן עלינו, מפקיר אותנו. לקראת הלילה התחילו שמועות שרוצים לפנות את "מעוז הים", ולסגור את הגוש, ואנחנו נכנסו לדילמה: מה עושים? חוזרים לגוש או ממשיכים בטיול? חימם את הלב לראות חבר'ה שהיו איתנו בטיול, ושהם לא מגוש קטיף, מתעניינים, ומארגנים גם הסעה לגוש למקרה הצורך.

החלטנו להשאיר את ההחלטה לבוקר, כי הכל עוד היה מעורפל וחסר ביסוס. אירגנו לנו אוטובוס שיחזיר אותנו לגוש בכל שעה שנבקש. אבל גם אתמול בבוקר הכל היה עדיין מעורפל. רק לקראת הצהריים הגיעו אלינו הידיעות שמפנים את המלון, ושסוגרים את הגוש.

התקשרתי לחברות שלי, ומה שהן סיפרו לי "היה פשוט נורא". הן היו סגורות כל אחת ביישוב שלה, בלי יכולת לצאת החוצה, ממש כמו בגטו. אבל כמובן שהנוער שלנו לא ויתר בקלות, והחבר'ה הצליחו לצאת מהיישובים בדרכים מתוחכמות.

אני באותו זמן ישבתי באוטובוס בצפון, ואתם לא יודעים כמה זה מתסכל שקורים דברים כאלה נוראים למשפחה ולחברים שלך, כשאתה לא יכול לעשות שום דבר בנידון ולא יכול להשתתף בכל מה שקורה.

מהצפון, דרך המחסומים, לגוש

חיכיתי לשניה שנעלה על האוטובוס ונחזור הביתה. בינתיים כבר הצליחו לפנות את "מעוז הים", והיה תחושה נורא קשה באוטובוס. במקום להיות מאושרים ושמחים כמו שאנחנו בדרך כלל אחרי טיולים, כולם היו על "קוצים" לחזור לגוש. בסופו של דבר, יצאנו הביתה ואחרי שלוש שעות הגענו לצומת יד מרדכי ושם המציאות פגעה בי, וקשה.

ראיתי מלא משטרה ומלא מחסומים, לאורך כל הדרך שלנו לגוש, היו איזה 4-5 מחסומים ובכל מחסום עצרו אותנו ובדקו וביקשו לראות אם אנחנו מהגוש. אנחנו בתגובה צעקנו לשוטרים הבודקים: "יהודי לא מגרש יהודי".

ככל שהתקרבנו לגוש המתח היה נוראי. כל כך שמחתי לראות את מחסום כיסופים, כי זה כבר ממש אוטוטו הבית, אבל השמחה פסקה בבת אחת. ירדנו מהאוטובוס והמראה היה מזעזע, שורה של חיילים עמדו בכניסה ופשוט חסמו אותנו בגופם. חוסמים לי את הבית, רצינו למחות על כל זה, לא לעשות בלגאן, בסך הכל רצינו לשיר: "לא ניתן את הארץ הזאת, גוש קטיף הוא שלנו, שלנו לעד ולא ניתן אותו לאף אחד...".

אבל, איך שהתחלנו לשיר, בא שוטר וצעק עלינו,כאילו אנחנו האוייבים שלו: "תשתקו, יש לי הסכם עם האחראי עליכם. אם אתם עושים בלאגן, ושרים שירים, אני לא נותן לכם להיכנס הביתה..".

כששמעתי את זה, כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות ופשוט פרצתי בבכי. למה הוא צועק עלי? מה עשינו? בסך הכל עמדנו בצד ושרנו. לא התפרענו, לא עשינו שום דבר מזיק, למה העיניים שלו מלאות בשנאה כלפי? למה הם לא נותנים לי להיכנס לבית שלי?

היה לי קשה לראות את כל המחסומים, החיילים, המחנות שמארגנים למפנים ליד גוש קטיף, המשאיות עמוסות הגנרטורים, ודלק. קשה לראות את זה ועדיין להאמין שהגירוש לא יקרה, אבל תודה לאל, לא נשברתי ואני עדיין מאמינה ומקווה שזה לא יקרה...

כשלבסוף הגעתי הבית, אמא שלי אמרה לי שאם צו האלוף לא יבוטל אז כנראה שהאחים שלי לא יבואו לשבת לחגוג לי את יום ההולדת, כי הגוש הוא "שטח צבאי סגור". לא הבנתי למה שלא יתנו להם להיכנס? זה הרי הבית שלהם והם חיו פה את כל חייהם, רק בגלל שבתעודת זהות שלהם לא כתוב "גני טל"? תודה לאל שהאלוף החליט הבוקר לבטל את צו סגירת הרצועה, והאחים שלי יבואו, אבל בלב קשה לי לשמוח, כל הזמן עומדת מולי התמונה של השוטר שעמד עם שנאה בעיניים וצעק עלינו סתם. אנחנו עם אחד וזה לא אמור לקרות.

הערב אחגוג את יום הולדתי ה-18. זה גיל שמסמן חופשיות ועצמאות, אבל משום מה אני לא מרגישה ברגעים אלו שום חופש ושום עצמאות. אני אפילו לא יכולה לשמוח ביום ההולדת שלי, כי כל כך עצוב לי. כואב לי לראות את המדינה מכריחה את החיילים האלה, את האחים שלי, להיות נגדי, כואב לי לבוא הביתה שלי, כשבדרך עוצרים אותי בחמישה מחסומים.