שלטון לא לגיטימי

הבעיה האמיתית של תכנית ההתנתקות איננה עתידו של גוש קטיף, אלא פשיטת הרגל של הדמוקרטיה הישראלית. הדרך שבה הוצגה, נדונה ואושרה התכנית חושפת את עומק תהליכי הניוון וההשחתה של ההנהגה והמערכת הפוליטית בישראל. תהליכים אלה הגיעו עתה לנקודה גורלית, שבה הם מערערים את סמכות הדמוקרטיה שלנו ומסכנים את עתידה של מדינת ישראל. לכן, אף שלממשלה ולכנסת יש סמכות להחליט על פינוי או העתקת יישובים, ראוי לתמוך במאבק של תושבי הגוש נגד ההתנתקות - זהו קרב הגנה חשוב ביותר של הדמוקרטיה נגד המסוכנים באויביה: העריצות וההשחתה. 

לדמוקרטיה, על כל יתרונותיה, אין כרטיס אשראי בלתי-מוגבל. היא צריכה כמובן להיות משטר של חוק, אבל אין די בכך. החוק הוא ה"רצפה" והתנאי ההכרחי לקיומה, אך מעבר לו זקוקה דמוקרטיה גם ללגיטימיות. את הלגיטימיות מקנים לה הערכים האנושיים והחברתיים הבסיסיים ביותר: צדק, אמת, כבוד ונאמנות. מנהיג שייבחר באופן דמוקרטי, אך ינהג בשחיתות ולא ביושר - בחירתו היא חוקית, אך שלטונו בלתי-לגיטימי.

הצירוף של עריצות והיעדר יושר, המאפיין את התנהלותו של ראש המשלה שרון בפרשת ההתנתקות, מערער את זכותו המוסרית להנהיג את העם. התהליכים האחרונים שהתחוללו בזירה הפוליטית, בהם עניינים גורליים, נחתכים באמצעות תככים ושלמונים - ושוללים מן המערכת הפוליטית הנוכחית את הלגיטימיות הדרושה לקבלת החלטות גורליות.

על אובדן הלגיטימיות מנסה ההנהגה לכסות בתביעה לציות ומשמעת, המוצגים כערכי יסוד דמוקרטיים. אולם, כאזרח חופשי שאיננו נתין, וכבן-חורין שאיננו עבד, "ציות" ו"משמעת" אינם מושגים מקודשים בעיניי. הם אמצעי שניתן בידי השלטון כדי לשרת את שמירת הסדר והביטחון. כאשר השלטון הדמוקרטי מאבד את הלגיטימיות, ומשתמש בחוק כדי להגן על מעשי עריצות ושחיתות, תופס המצפון את מקום החוק כאמצעי להגנת הדמוקרטיה, והחובה לציית לצו המצפון גוברת על חובת הציות והמשמעת.

הגנת החוק או השליט?  

שאלת סמכות השלטון עולה גם בהקשר של משמעת הצבא: המשמעת אינה מורכבת רק מחובת הציות לפקודה, אלא גם, ועוד קודם לכך, מקיום סמכות לתת את הפקודה. ייעודו של צה"ל הוא הגנת העם והמדינה, ולא מתן שירותים כוללים וגורפים לממשלה. לכן, ספק אם יש לצה"ל זכות לכפות על חייל או קצין להשתתף במבצע הפינוי.

ככל שמתערערת הלגיטימיות של השלטון, כן גוברת נטייתו לכפות את החלטותיו תוך שימוש יתר בכוחם של המשטרה והצבא. נטיה זו הגיעה אצלנו לדרגה שלא הכרנו. עוד לא שמענו על מדינה דמוקרטית חופשית שניהלה מבצע צבאי רחב ממדים נגד חלק מאזרחיה, שלא מרדו ולא פשעו. 

הניסיון ההיסטורי מלמד כי הרחקת הצבא ממעורבות בסכסוכים פוליטיים היא סימן לחוסנה של הדמוקרטיה, ומעורבותו - סימן לחולשתה. הניסיון מלמד גם כי כאשר שופטים לא הבינו את ההבדל בין הגנת החוק לבין הגנת השליט, הם סללו את הדרך למשטר עריצות. לכן, חייבים ראשי הצבא ובכירי מערכת המשפט לשקול בזהירות את צעדיהם. כאשר מדובר במאבקים פוליטיים-חברתיים, מוטב שלא לסייע לשליט, שמנהיגותו עומדת למבחן, להכריע את יריביו בכוח בתי-המשפט והצבא. לסיוע כזה עלולות להיות תוצאות קשות מבחינת הדמוקרטיה, אך גם מבחינתם. חלקים רחבים בעם יאבדו את אמונם בצבא ובמערכת המשפט. והנאמנות לשלטון תהפך לקנה מידה מרכזי במינוי מפקדים ושופטים.

פשרה

זכותם של תושבי גוש קטיף להגן על בתיהם ורכושם כתובה וחתומה בכל פרק מספרי הנביאים המוקיע עוול ורשע, ומעוגנת בזכויות האדם הבסיסיות של הדמוקרטיה. לכן צריך וחובה לתמוך בהם. אולם תמיכה זו חייבת להיות זהירה. אף כי הצדק עמם, אסור שהתמיכה בהם תתפרש כשלילת כל זכות של הממשלה והכנסת לקבל החלטות מדיניות וצבאיות חיוניות, כולל פינוי יישובים. שמירת כושר התמרון של השלטון הוא אינטרס לאומי. ובין הצדק של המתיישבים לבין האינטרס הלאומי, צריך למצוא פשרה.

גם אם נתעלם מן האינטרס העתידי של המדינה, ונתרכז בהתנגשות בין הצדק של המתיישבים לבין עריצות הממשלה, ניאלץ לבחור בפשרה. שכן אין זה ברור מי יהיה המנצח בהתנגשות זו, אך ברור היטב מי יהיו המפסידים - העם היהודי ומדינת ישראל, שייקרע בהם קרע חסר תקנה. על כן, גם בבחירה בין חובה לעצור ממשל של עריצות לבין הצורך למנוע אסון, יש רק מוצא אחד - פשרה.

יש כמה אפשרויות לפשרה. אפשר להסכים על פינוי היישובים המבודדים לגוש גדול ומרוכז, כמו גושי היישובים ביהודה ושומרון. אפשר להסכים על דחיית הפינוי כדי לבצעו בשיקול דעת ובהסכמה, וייתכנו גם פשרות אחרות. אך הפשרה הכרחית כדי למנוע אסון לאומי. כדי להגיע לפשרה כזו, יש להחליט מיד על דחיית הפינוי בחצי שנה, כדי לאפשר ניהול משא ומתן. אם לא יושג הסכם תוך חצי שנה, תוקם ועדת בוררות לאומית שחבריה יהיו מקובלים על שני הצדדים, ושניהם יתחייבו לקבל את מסקנותיה.

מי יכול לכפות פשרה כזו על שני יריבים הנערכים לקרב הכרעה כוחני? בזירה הפוליטית יכולים לעשות זאת חברי-הכנסת והשרים של הליכוד, התומכים בראש הממשלה. הם, שמכרו את עקרונותיהם כדי לשמור על כיסאם, עוד יכולים להציל את שארית כבודם אם יעצרו ויגבילו את המסע אל האסון. הם יכולים להכתיב לראש הממשלה פשרה. אם לא יעשו זאת, תישאר עוד אפשרות אחת - שרבים בעם יבינו כי הפשרה היא הדרך היחידה והאחרונה למנוע אסון. אם הקריאה לפשרה תתפשט ותתרחב, כי אז אולי תשוב התבונה ותגבר על העריצות והקיצוניות, והצעד האחרון למניעת האסון יהיה גם צעד ראשון בדרך חדשה וטובה יותר.

ד"ר יעקב חסדאי, אלוף-משנה במיל, היסטוריון ומשפטן