"חוקת": פולחן המתים

פרשת "חוקת" קטנה מאוד בהיקפה, אבל מלאה בשפע עצום של נושאים: פרה אדומה, מות אהרן, משה המכה סלע ומוציא ממנו מים ותחילת כיבוש הארץ על-ידי משה וגיסותיו. הבחירה במה לעסוק, כמו כל בחירה, משאירה בחוץ הרבה טוב ומחייבת אותנו להסתפק במועט הממוקד. הפעם יהיה זה המעט על היהודים, היהדות, המוות והקברים הקדושים. הפרשה נפתחת בהליכי הכנתה של "פרה אדומה". אותו טקס בלתי מובן לאיש - אפילו לא לחכם בכל אדם שלמה המלך - על פיו מגדלים פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול, ובהגיעה לפרקה שורפים אותה כליל על קרבה ועל כרעיה - "את עורה ואת בשרה ואת דמה על פירשה ישרוף". מאפר הפרה השרופה מכינים את התמצית המשמשת לטיהור מי שנטמא בטומאת מת.

כמה מילים על כל מכלול הטומאות והטהרות במקרא בפרט וביהדות בכלל: מדובר על הרבה יותר מסתם כללי הגיינה בסיסיים של העולם הקדמון, אף שבזמני עבר קשים ובעיתות של מגפות וחולי - כמו מגפת הדבר השחור שעשתה שמות באירופה הישנה - ניצלה נפשם של אלפי יהודים בשל הקפדתם על רחיצת ידיים (נטילה) לפני ואחרי ארוחתם, ניקיון הגוף ושמירה קפדנית, בשם הדת, על כללי הגיינה בסיסית. בכל זאת נראה לי כי עיקר הכוונה של המצוות הכבדות והמסורבלות האלה טמון במקום אחר.

יש משהו עמוק וממילא מובהק באובססיה של היהודים והמתים. המת - גופתו וכל הנובע ממנו - הוא אבי אבות הטומאה. מת מצווה בהרחקה, בהסגרה ומטמא יותר מכל: "הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים". הטמא דורש הרחקה וכללי טיהור מיוחדים. וכל-כך למה? נראה כי היהדות המקראית לא רצתה את המתים נוכחים בתוך חיינו. היא הבינה כי העולם שייך לחיים ומה שמעבר לנו, מה שאחרי המוות וצאת הנשמה לא קיים.

עיון מדוקדק יוכיח כי התורה חפה לגמרי מכל מרכיבי האמונה בהישארות הנפש, בתחיית המתים ובעולם הבא. כל אלה התפתחויות מאוחרות יותר בהיסטוריה ובקורות האמונה היהודית -  מהנביאים, הכתבים, הספרים החיצוניים, יצירות הבית השני ואילך. התורה המקורית היא הנטו האמוני, ולא רק שאין בה מקום למי שמת, כי היא תורת חיים לאלה שחיים. אלא שהתורה מתייצבת במלוא עוזה נגד פולחני המתים והקברים. לא בכדי מקום קבורתו של משה לא נודע. הקברן המקראי יצא מגידרו כדי שמקום קבורתו של אדון המאמינים לא ייהפך לאתר עליה לרגל, מוקד למנגלים ואמונות תפלות. יעקב אבינו, אחד משלושת הפטריארכים הגדולים של האומה, מתחנן ומשביע את יוסף בנו האהוב שלא יקבור אותו במצרים. וכל זאת כדי שהמצרים, שהיו שטופים באמונות מתים ותורות הישארות הנפש, לא יהפכו את קברו למקום פולחן. הדוגמאות התורתיות עוד רבות ומגוונות.

את כל אלה אנחנו מפרים היום ברגל גסה. לו היה קם היום נותן התורה מקברו הנעלם - משה - ורואה את עבודת האלילים הישראלית סביב קברי שייח'ים עתיקי יומין ומקומות קבורתם של קדושים מקומיים אלמונים, את פולחני האש, נפנופי הבשר, המים הקדושים ואלילות העץ והאבן בשם האמונה היהודית העממית - הוא היה שב מיד לקברו כדי להתהפך בו. לא אחד ממופעיה העממיים של יהדות זמננו הם כפירה מוחלטת במהות העקרונית של היהדות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרשת השבוע. הפרה האדומה היא התמרור האדום - עצור! כנגד פולחני הקברים והמתים של ישראל. טומאת המת היא היגד בוטה בעד החי והחיים. כל מי שעוסק במתים, נוגע בהם, בא לתוך מתחם אוהלם של המתים - טמא ומטמא. 

מי שמנסה לתקוע אותנו בעבר, חייב גם לנעוץ אותנו בקברים ולהניח עלינו מצבות. אבל האמת חייבת להיאמר: לא דוד המלך קבור בהר-ציון, רחל אמנו לא טמונה בפאתי בית-לחם, מרבית הקברים ההרריים הפזורים בגליל ריקים מקדושים יהודים. ואף אם היה בהם אחד שכזה, אסור - ממש כך: אסור! לקדש אותו ולעבדו. כי אין סגולה בקברים ואין מרפא בגופות. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים. גיזרו את החוטים האדומים הנלעגים מעל פרקי הידיים, היפרדו מן המת וקדשו את החיים, כי זאת היהדות ואין בילתה.