ביהמ"ש: צעירה שהועסקה כזונה תוגדר "עובדת"

צעירה שהגיעה ממולדובה על-מנת לעבוד כמעסה והועסקה בזנות זכאית לשכר עבודה ממעסיקיה. כך קבעה היום (ג') שופטת בית הדין לעבודה בבאר שבע. כמו-כן חייבה השופטת את ששת מעסיקיה השונים של הצעירה לשלם לה פיצויים על עוגמת נפש בסכום של 240 אלף שקלים ו-25 אלף שקלים נוספים - שכר עבודתה.

הצעירה, בת 25, הגיעה לארץ ב-99' באמצעות מסמכים מזוייפים שהונפקו לה על-ידי אדם שפגשה במולדובה. הוא סיכם איתה שתעבוד בישראל כמעסה והבטיח לה ששכרה יעמוד על אלף דולר בחודש וכי תוכל לחזור לארצהּ בכל עת בה תחפוץ. כאשר הגיעה לנתב"ג המתינו לה שניים מהנתבעים, שלקחו את דרכונה והביאו אותה לדירה באופקים, שם הסבירו לה כי עליה לעסוק בזנות. במהלך שלושת החודשים שעברו מאז הובאה לדירה באופקים הועסקה הצעירה בשני מכונים בבאר שבע.

בחודש נובמבר של אותה השנה הועברה הצעירה לנתבע השלישי והועסקה על-ידו במשך כשלושה חודשים בדירה אחרת באופקים. בתקופה זו, טענה, קיבלה ששה עד שבעה לקוחות ביום ומכל אחד מהם גבתה סכום של 150 שקלים, אותם העבירה לאחד הנתבעים מבלי ששולם לה דבר. כמו-כן טענה כי נאלצה לקיים יחסי מין עם אחד הנתבעים, בנו וחבריו ללא תשלום. אותו נתבע גם דרש ממנה להחזיר לו את המחיר ששילם עבור "קנייתה", בסך של 6,500 דולר וכן את מחיר הנפקת תעודת זהות מזוייפת בסך 600 דולר.

לאחר מכן הועברה הצעירה לנתבע הרביעי, ששילם עבורה 3,000 דולר, והחלה לעבור עבורו ועבור נתבע אחר, חמישי במספר. היא עבדה במכון בבאר שבע, בבעלות שני הנתבעים. לטענתה ביקרו אצלה במכון בממוצע ארבעה עד חמישה לקוחות ביום ומכל אחד נגבה סכום של 150 שקלים, אולם היא קיבלה 20 שקלים בלבד. במהלך תקופת עבודתה אצל השניים קיבלה 2,000 שקלים עבור עבודתה, סכום ממנו ניכו "קנס" של 200 דולר בגין "יציאה מהבית ללא רשות". כמו-כן, היא נאלצה לקיים יחסי מין עם שני הנתבעים ועם חבריהם ללא תשלום. עוד סיפרה הצעירה כי לעתים, בשל חשש מפשיטה משטרתית, היא עבדה בדירתה ולא הורשתה לצאת כלל מהדירה.

בראשית חודש מאי 2000 "קנה" הנתבע החמישי את התובעת בסכום של 4,000 דולר והיא הועסקה אצלו כחודשיים. בתקופה זו היא עבדה בדירות שונות במכוני ליווי בתל-אביב. לטענתה, בתקופה זו היא קיבלה בין 15-20 לקוחות ביום ומכל לקוח נגבה סכום של 150 שקלים, אך היא קיבלה 20 שקלים בלבד. כמו-כן, היא נאלצה שוב לקיים יחסי מין עם הנתבע החמישי וחבריו ללא תשלום. בתקופה זו היא קיבלה סך הכל 19,600 שקלים עבור עבודתה.

לאחר מכן היא עברה לעבוד במשך כחודש אצל הנתבע הששי, ש"קנה" אותה ב- 4,000 דולר והחזיר אותה לבאר שבע. בתקופה זו היא עבדה במכון בעיר, שם קיבלה בין ששה לשבעה לקוחות ביום, ששילמו כ-150 שקלים כל אחד, אך היא לא קיבלה דבר.

ביולי 2000 היא נעצרה בפשיטה משטרתית והוצא נגדה צו גירוש. היא הגישה בקשה לעיכוב ההליכים נגדה, עד שיסתיימו ההליכים הפליליים נגד הנתבעים, נגדם הוגשו כתבי אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. כל הששה נשפטו והורשעו. 

"ניתן להגדיר את הצעירה כ'עובדת'"

הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה בטענה שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינם לבין הצעירה. חלקם טענו כי מעולם לא העסיקו את התובעת, סחרו בה או שילמו עבור קנייתה או מכירתה. אחד מהם אף טען כי סייע לה למצוא עבודה נוכח מצוקתה.

השופטת קבעה שאכן לא התקיימו יחסי עובד-מעביד במובן המקובל של התקשרות לביצוע עבודה, אך "למרות זאת, סבורים אנו שמערכת יחסים זו, שנולדה בחטא ובכפייה, אינה שוללת מהתובעת את הזכויות שתבעה. אין ספק שהתובעת הועסקה בתבנית העסקה בלתי שגרתית וחריגה וכי ניתן להגדירה כ'עובדת' לצורך זכאותה לקבלת הזכויות הבסיסיות והמינימליות שתבעה. הוכח בפנינו שהתובעת אכן ביצעה עבודה עבור עסקם של הנתבעים. עבודה שגובלת אומנם בעבדות, אך לטעמנו מזכה אותה מהסיבות הנ"ל בזכויותיה מכוח חוקי המגן שכל מטרתם להגן על עובדים ולהבטיח להם תנאי עבודה מינימליים".

התובעת תבעה פיצויים בגין עוגמת נפש בסכום כולל של 360 אלף שקלים מכל ששת הנתבעים, אך מאחר ונתבע אחד נמחק מהתביעה נותרה התביעה על סכום של 240 אלף שקלים שיחולקו בין הנתבעים השונים. כמו-כן היא תבעה 70 אלף שקלים בגין קנייתה ומכירתה בתקופות ההעסקה השונות.

השופטת קבעה כי התובעת זכאית לתשלום שכר עבודה בתשלום כולל של 25,850 שקלים, שיחוייבו בצירוף הצמדה לריבית. לעומת זאת, התביעה לתשלום הכספים בגין מכירתה וקנייתה נדחית. כמו-כן חוייבו הנתבעים לשלם את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין.