אני סוג ב'?
רננה מרמלשטיין, בת ה-18 מגני טל, ויתרה על כרטיס להופעה בניצנים לטובת ההפגנה בצומת כיסופים נגד חסימת הגוש. "במחסומים הרגשתי אזרחית סוג ב', אני בן אדם ולא מספר", היא מסבירה. ולראש הממשלה היא קוראת "שיבוא ויהיה גבר, וינסה להוציא בעצמו משפחה מהבית שלה". יומן ההתנתקות
שלשום בבוקר התעוררתי בסמינריון בנות השירות הלאומי בעופרה ליום שנראה מתוכנן: נכנסים לסדנאות, חוזרים הביתה, עושים סיור לאהוד בנאי, שמגיע לגני טל, מתארגנים ונוסעים להופעה בניצנים, ליהנות קצת אחרי הבגרויות - אך שום דבר ממה שתכננתי לא יצא אל הפועל.
על הבוקר התקשרו להודיע לנו שסגרו את הגוש - הפעם, סופית. אנחנו, בנות הגוש, שהיינו כל היום בטלפונים ובבירורים לא נכנסנו לסדנאות, והיינו על קוצים לחזור הביתה.
לאחר כמה שעות, יצאנו סוף סוף מהסמינריון. בקיבוץ סעד עליתי על טרמפ עם ילדה שאין לה תעודת זהות של הגוש, אבל היא רצתה מאוד להיכנס. לא האמנתי שהיא תצליח, כי בדרך הביתה עברנו לפחות 3-4 מחסומים.
כשהגעתי למחסומים הרגשתי אזרחית סוג ב'. רציתי למחות, רציתי להיכנס לבית שלי בלי שיציגו אותי כמספר, אני בן אדם ולא מספר. בסך הכל רציתי שיתייחסו אלי כמו אל בן אדם, אבל החיילים והשוטרים לא עשו את זה, כי פקודה זו פקודה והם רק בורג קטן במערכת. לא עשיתי בעיות כי הייתי עם טרמפ ולא רציתי לעכב אותו.
ואם אתם תוהים האם הילדה בלי תעודת הזהות הצליחה להיכנס לגוש, אז גם היא הצליחה…
אהוד בא כי איכפת לו
הגעתי הביתה, התארגנתי ונסעתי עם עוד שני חברים מהמושב שלי לעשות לזמר אהוד בנאי סיור ברחבי הגוש. זה היה פשוט מרגש, כי למרות שהדעות שלנו שונות לגמרי, הוא בא ליישוב כי אכפת לו מאיתנו, כי הוא יודע שמה שעובר עלינו לא קל. הביקור שלו הראה לנו, שלמרות הכל אנחנו עם אחד.
בשעה 20:00 ההופעה של אהוד בנאי התחילה. הייתי בהתחלה ונסעתי, עם חברתי אוריה, לתפוס טרמפים לכיוון ניצנים להופעה שקניתי לה כרטיסים מראש.
עלינו על טרמפ וכקילומטר אחרי כיסופים נעצרה התנועה במחסום שהקימו שם. יצאנו לראות מה קורה, וראינו שתושבי הגוש חוסמים את כביש הגישה, כי הם לא הסכימו להראות תעודות זהות ולהיות "מספרים", אז לא נתנו להם להיכנס והם התחילו להפגין.
ישר כל החבר'ה הריצו הודעות וטלפונים להגיע למחסום, אני ואוריה הסתכלנו אחת על השנייה. ממשיכות לניצנים או נשארות לעזור לאחינו להילחם על הבית? (בתחילה היה אפשר לצאת מהגוש לאשקלון דרך שביל מאולתר)
בלי לחשוב יותר מדי, מכרנו את הכרטיסים למישהו בצומת, ונשארנו בכיסופים.
פנים אל פנים מול שוטרי היס"מ
חשבתי שזו תהיה הפגנה רגילה, כי באמת לא עשינו כלום, לא היתה לנו בעיה לעלות למכוניות ולנסוע, אבל בלי להציג שום דבר. אז במשטרה הגדירו את ההפגנה כהפגנה לא חוקית, ומשם העניינים התחילו לצאת מכלל שליטה, התחילו דחיפות ואגרופים ומכות, אבל זה לא היה רציני, כי זו לא הדרך שלנו.
הטור הקודם
הורים, בבקשה אל תישברו
רננה מרמלשטיין
רננה מרמלשטיין בת ה-18 מגני טל מספרת על הקרב האחרון של נוער גוש קטיף: נגד ההחתמה להתפנות מהיישוב. היא מבינה את המבוגרים "שיש להם אחריות", אבל מתחננת: "אל תישברו, לא עכשיו, לא כשאנחנו כל כך קרובים להשגת המטרה שלנו - להישאר בגוש קטיף, להישאר בבית". יומן התנתקות, רגע לפני רגע האמת
כשלאדם אין מה להגיד, כשאין לו מילים, הוא נהיה אלים ולנו יש הרבה מה להגיד, ולכן אנחנו לא מרביצים. כמובן שהיו אנשים שניסו להלהיט את האווירה אבל הם לא הצליחו. כשהמשטרה ראתה שהיא לא מצליחה לפנות אותנו מהכביש, הם קראו ליס"מ, כי מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח, קיבלנו את היס"מניקים במחיאות כפיים ובקריאות "כל הכבוד, גיבורי ישראל". הם לא ידעו מאיפה לאכול את זה, הם ציפו למכות, לאלימות, ראו את זה בעיניים שלהם. הם הסתדרו בשורה, ופשוט התחילו ללכת, ו"ליישר את השטח".
ואנחנו, שדרכנו לא אלימה ירדנו לשוליים, כי אין טעם ללכת איתם מכות, הם יותר חזקים מאיתנו, אבל רק במובן הפיזי, כי ברגע שהם עמדו מולנו ושמרו שחס וחלילה לא נעלה לכביש, הם קיבלו הלם.
השוטרים עמדו מול בנות שצעירות מהם אולי בשנה שנתיים, ואז פשוט התחלנו לדבר איתם. הם מצידם עמדו חמורי סבר עם ידיים שלובות, אבל לאט לאט הם "נשברו".
התחלנו לדבר על ליבם, כשמאחוריהם המפקדים שלהם כל הזמן "זורקים" להם פקודות אל תקשיבו להם, ומי שקצת התחיל להישבר ישר החליפו אותו, כי זה קשה שאומרים לך את האמת בפרצוף: "מה תגיד לילד שלך כשתחזור הביתה, שהרבצת לאחיך? מה תספר לאשתך שאתה הולך לפרק משפחה? המפקד שלך עוד 3 שנים ילך הביתה, אבל המעשה הזה יישאר לך על המצפון כל חייך, אתם הולכים לבוא עוד חודש להוציא אותנו מהבית, לזרוק אותנו, לקרוע משפחות, איך תוכל להסתכל על עצמך במראה אחר כך?!".
היו כמה שוטרים שהזילו דמעות, ובאמת ראו שקשה להם, העיקר אריאל שרון יושב בבית מחלק פקודות, והחיילים האלו, האחים שלי צריכים לבצע פקודות נוראיות כאלו. שיבוא הוא, שיהיה גבר, שינסה להוציא משפחה מהבית שלה, שיראה כמה המעשה שהוא עושה לא מוסרי ולא אנושי.
בסוף הציר נפתח וחלק מהאנשים נכנסו בלי להציג תעודות זהות, חלק נשארו לישון שם. אני הייתי צריכה לחזור הביתה, לעשות את הבגרות במועד ב' במתמטיקה, וביקשו ממני להציג תעודות זהות, אבל לא היתה לי כי גררו לי אותה עם האוטו. אבל הם מצאו פיתרון גם "לתירוצים" כאלה כי יש להם מכשירים עם כל תעודות הזהות של תושבי הגוש. באותו רגע הרגשתי הבן אדם הכי מושפל בעולם.
אני מאמינה שמה היה שלשום בלילה יחזור על עצמו שוב, עד שהם יבינו שאותנו לא יסגרו, לא יתנהגו אלינו כמו אזרחים סוג ב'.
לפנייה לכתב/ת 
אהוד בנאי בגוש קטיף. "אכפת לו"
צילום: רננה מרמלשטיין
העימותים במחסום
צילום: צפריר אביוב
"היו חיילים שבכו"
צילום: איי אף פי
מומלצים
