זו לא אלימות, זו דמוקרטיה
מחאת המתנחלים עד כה היא מופת של דמוקרטיה, סבור עפר שלח, והאלימות שהיתה לא חרגה מן הנורמה. יש רק לקוות שמה שהיה הוא גם מה שיהיה, ושני הצדדים יזכרו שלא מדובר ב"אויב". ואגב: מישהו זוכר את ראש הממשלה, אריאל שרון? איפה הוא בכל הסיפור הזה?
צריך לומר את הדברים בזהירות, כי הסיפור עדיין לא הסתיים: כל רגע הוא עלול להתפוצץ בשל מעשה לא מחושב של אדם אחד. אבל היומיים הראשונים של ההפגנה ההמונית של מתנגדי ההינתקות לא היו, כפי שמזדעקים רבים בתקשורת, טירוף דעת של ציבור שיצא מדעתו וקרא תגר על המדינה, אלא דווקא מקרה מרתק, כמעט לא-ישראלי במהותו, של מחאה אזרחית כהלכתה. מנגד, המשטרה – אחרי הטעות הראשונה של חסימת האוטובוסים, ולנוכח אפס גיבוי ומעורבות של ראש הממשלה – פעלה בשילוב נכון של נחישות וסבלנות, העשוי להכריע את המאבק לטובתה, אם לא היום אז בימים הבאים.
ישראלים הם עם של זבנג וגמרנו, והתקשורת המשקפת ומעצבת את עולמם היא היסטרית ושטחית. מחאות עממיות מהסוג של מתנגדי הנסיגה לא מסתיימות בהפגנה אחת, בה כולם מתרכזים בכיכר, פוגשים את החבר'ה, מתווכחים כמה אנשים באו והולכים לישון. מצעדי המחאה ששטפו את ארה"ב בשנות השישים היו גל ממושך, שרבים מחלקיו נמשכו ימים. הם כללו צעדות, הפגנות וגם "סיט אינס" – מחאות שהתבטאו בכך שאנשים ישבו ולא זזו. הכוח של המחאה היה בהמשכיותה. אף אחד לא שאל אחרי כל שעה מה הושג, מתי זה נגמר ואם יש כאן סכנה לדמוקרטיה.
לא להיגרר לאלימות. צילום: רויטרס
ביומיים הראשונים – ושוב, אני מקווה שלא אצטרך לבלוע את לשוני – היו בהפגנה בנתיבות וכפר מיימון התנגשויות פיסיות, אבל לא אלימות מאורגנת החורגת מן הנורמה. המפגינים שמרו על מידה של ארגון ואיפוק. המשטרה, ראשותו של המפכ"ל משה קראדי, נלחמה בהם בדרך הנכונה: בנחישות, בארגון, ומבלי לנסות לשבור אותם בכוח. קראדי מבין כנראה שאם לא ייתן למפגינים לצאת לגוש קטיף, תיחלש ההפגנה מדי שעה ומדי יום: אנשים מתעייפים, יש להם מחוייבויות, החום כבד, האנרגיה נגמרת. גם תושבי כפר מיימון, שהמושב הקטן שלהם לא ממש ערוך לארח אלפי אנשים, יפסיקו ודאי לתמוך בהישארותם שם.
זו דרך ההתמודדות הנכונה של המשטרה, ויש כבר סימנים שהיא משיגה את שלה. כמובן, שכל רגע כזה מגביר גם את הסיכוי שמישהו המרגיש שהוא עומד להפסיד יאבד את הראש, אבל עד כה נראתה המשטרה מוכנה גם למקרים כאלה. מבחנם הגדול עשוי להיות הערב, שנסיון היציאה לגוש קטיף. צריך לקוות שכל מה שנכתב כאן יחזיק מעמד גם אז.
אין כאן שום קריאת תגר על הדמוקרטיה, אלא דמוקרטיה במיטבה. דמוקרטיה אין משמעותה שהרוב קובע והמיעוט מקבל את ההכרעה בשקט. למיעוט מותר למחות, להתארגן, אפילו לנקוט בצעדים שאינם מורשים על ידי השלטונות – כל עוד אינו עובר את סף האלימות וכל עוד הוא משלם את המחיר על הפרת החוק. מותר למארגני ההפגנה להתגאות בכך שריתקו עשרות אלפי שוטרים וחיילים לכפר מיימון. גם זה חלק מהמחאה הלגיטימית שלהם. המשטרה איננה צה"ל, והמפגינים אינם אוייב: אסור להסתער עליהם, והדרך להתמודד איתם היא בהימנעות ככל האפשר ממהלכים מכריעים, ולא בהפעלתם. בינתיים, זה מה שהמשטרה עושה – ועושה רושם שזה מצליח.
ועוד דבר אחד מתברר בינתיים, ולא שהיינו צריכים את ההפגנה כדי שנדע אותו: היעדרה של מנהיגות בישראל. כשם שלא עשה כמעט דבר כדי להסביר את מהלך ההינתקות ולקנות לו לבבות, כשם שהסתפק במהלך הפוליטי המרשים כשלעצמו שבו העביר אותו ומיעט להתמודד עם המערכה הציבורית, כך מבודד אריאל שרון את עצמו מן המערכה המתחוללת כרגע בשטח. חלק מן ההיסטריה סביב ההפגנה נובע מכך ששרון איננו אומר דבר, איננו מכיר בזכותם של המפגינים למחות ואינו נותן גיבוי למהלכים המשטרתיים. פרט להינתקות עצמה, תכלית הכל של שלטונו, נדמה שאין דבר כזה, "ראש הממשלה אריאל שרון".