"פנחס": קנאי ואיש שלום

"פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם". נכדו של אהרן הכהן הגדול, האח של משה, היה פעיל מאוד באסכולת הקנאות הישראלית. כשראה לנגד עיניו את נשיא שבט שמעון מקיים יחסים עם בת מדיינים לעיני כל, לא הצליח לשלוט ברגשותיו, הסתער עליהם וחיסל אותם לעיני כל ישראל. סיכול ממוקד באמצעות רומח הדוקר את שניהם באיבחה אחת, המרגיע מיד את ריבונו של עולם. התמורה שאלוהים נותן לפנחס מדהימה בעורמתה: במקום לחזק אותו ואת קנאותו, במקום לעודד אותו להמשיך בדרכו הקטלנית "לשם שמים", הוא נותן לו את הקוטב הנגדי לחלוטין: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוהיו".

ברגע הזה הושלמה המטמורפוזה של שבט לוי. אבי השבט, לוי בן יעקב, היה אחד החוליגנים המפורסמים במקרא. הוא לקח חלק בטבח שעשו בני יעקב בשכם על מעשה דינה ואינוסה, הוא היה פעיל ויעיל במכירת יוסף, וזכה בצדק לקללת יעקב אביו על ערש מותו לאמור: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה". צאצאיו של לוי הלכו בדרכו עוד שנים ארוכות והיו לרוצחיו הממושמעים של משה, שטבחו בחטא העגל את כל מי שמרד במשה ואלוהיו. והנה כאן, שוב בן שבט לוי עושה כמעשה אבותיו - רוצח וקוטל לעין כל, ללא בושה, ואלוהים מחליט לשים לזה סוף.

הפרס של הקנאי הוא להיות אחראי על השלום, על הפיוס והחמלה. מיום זה ואילך אהרן ושושלתו הופכים להיות אוהבי השלום ורודפיו. למרות - ואולי בגלל - הגנטיקה הבעייתית של משפחתם ושבטם. אלוהים מבין שהדרך היחידה לרסן אלים היא להטיל עליו משימה המנוגדת לחלוטין לאופיו ולחייב אותו לעמוד בה. הקנאי הופך להיות פעיל שלום, לא רק שלום עכשיו אלא "ברית כהונת עולם".

פונדמנטליסט חסר פשרות

המעבר המהיר והמפתיע הזה של המעשה הקנאי, והתגובה האלוהית לו, היה להזמנה פרשנית ויצירתית לדורות רבים של פרשנים. קנאותו של פנחס דמתה מאד לקנאותו של אליהו, שטבח בכהני הבעל וחיסלם, עד שהמדרש קובע ששני הקנאים הגדולים המתגאים ב"קנא קנאתי" הם אותו אדם בגילגול שונה: "הוא פנחס הוא אליהו". ואליהו כפנחס הופך מדמות של נביא קנאי, פונדמנטליסט חסר פשרות, לדמות השלום העתידית. זה שעתיד להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

פרשני הדורות לא הרגישו כל כך בנוח עם דמות ותדמית הקנאי. זרמים מרכזיים לא מבוטלים במחשבת הדורות הבינו את המרחק הזעיר והמסוכן שבין קנאות לאלימות, בין התחזות למסירות נפש לשם שמים לבין סגירת חשבונות אישיים או קבוצתיים של הקנאי עם שונאיו ומושאי כעסו -  והכל הכל במסווה של אמונה ויראה. כשאליהו הוא פנחס מתייצב בפני האלוהים ואומר "קנא קנאתי לאדוני...את מזבחותיך הרסו...", שואל אותו אלוהים דרך כלי האלגוריה של המדרש: "מזבחותי או שמא מזבחותיך", או במילים אחרות: האם אתה לא עושה בי - אלוהים - שימוש לצרכי הפוליטיקה שלך נגד אחאב, וכהני הבעל באי ביתו?

זוהי תמציתה של תפיסת הקנאות היהודית. אם מדובר במסירות והתמסרות אמיתית של המאמין לשם אלוהיו, סופו שיהא איש שלום. וליתר דיוק, כנראה שרק מי שמסוגל להיות איש שלום בסופו מותר לו להיות קנאי בתחילתו. אבל מי שהוא קנאי אלים ביסודו ואין בו את יכולת ההשתנות העצמית, לא יזכה לעולם לברכת השלום האלוהית. מדובר בכל המערכות האנושיות הנורמאליות; קנאה, צרות עין, רשעות זדון, מניפולציה, פוליטיקה, פעולה מתוך אינטרס, גזענות או סתם חמימות מוח - המתחפשות לאמונה יוקדת - הן בגדר אמונה זרה ועבודה זרה, שאין דעת המקום נוחה מהן, וסופן גלות והרחקה למדבר הרחוק, כדינו של אליהו - שנאלץ להימלט מפני זעם מלך ישראל של זמנו, אחאב. מיעקב אבינו שקילל את בניו החמומים ועד ימינו אנו, חובה להבחין בין אנשי שלום לאנשי חמאס, בין מאמינים של ממש לבין קנאים לשם עצמם, העושים שימוש ציני מכוער באלוהים, בתורתו ובאמונת השלום הנצחית.