ליצנים רפואיים: נותנים מוטיבציה להילחם במחלה
הליצנות הרפואית מבית מדרשו של פאטץ' אדאמס כבר הכתה שורשים חזקים גם אצלנו. עמותת 'שמחת הלב' חגגה בכנס ליצנים מיוחד בתל אביב, והציגה את גישתה לחיים. הצחוק עוזר לרפא מחלות, אומרים שם, ויש להם הוכחות
הצחוק מסייע להחלמה: בראשית שנות ה-70 היה זה ד"ר פאטץ' אדאמס שהתחיל את המהפכה, בישראל מובילה את הנושא העמותה הישראלית לליצנות רפואית "שמחת הלב". לאחרונה היא אף חגגה בכנס ליצנים מיוחד בתל אביב.
כ-300 ליצנים רפואיים חברים בעמותה, שהוקמה בשנת 2002, למעלה מאלף איש פעילים בה. מטרתם – לעשות הכל כדי לשמח את החולים, בעיקר ילדים, ואולי בעצם לשמח את עצמם.
צבי מאיר, שהקים את העמותה ומנהל אותה, מסביר שהמובן המקובל של 'ליצנים' לא מתאים כאן. "אנחנו לא ליצנים כמו בקרקס, אלא פשוט אנשים שבאים למחלקות בבתי-החולים כדי לשמח את החולים. כל אחד מביא את מה שהוא יודע: אחד מנגן, אחד עושה תיאטרון, אחר שר או משחק - הכל כדי להוציא מהחולה את השמחה הטבעית שבו".
מטרת הליצנות הרפואית, הוא אומר ל-ynet, היא להקל על החולים את ההתמודדות עם המשבר הנפשי הכבד והקושי להתמודד עם מחלה קשה. "מערכת הבריאות מתייחסת באופן פיזיולוגי לחולים, וכמעט שאין התייחסות לתחום הנפשי. מי שמגיע לבית החולים נותנים לו מיטה, וילון וחלון, אבל הוא זקוק גם לעזרה נפשית, בפרט ילדים. ילד אינו מסוגל להתמודד עם מציאות כזו, ומערכת הבריאות אינה מסוגלת לתת לו פתרונות. כאן אנחנו נכנסים לתמונה: תן לילד את שמחת החיים שלו – ותעזור לו להיות בן-אדם. רק כך תהיה לו מוטיבציה להילחם במחלה", אומר מאיר.
ומאיר מבין בילדים. עד לא מזמן היה איש חינוך וכעת, הוא אומר, מצא את האלטרנטיבה המקצועית לחינוך הפורמלי בליצנות הטבעית. "כשניהלתי מוסד לימוד והיו תחתיי 300 תלמידים, אמרו לי 'יש לך 900 בעיות על הראש – 300 תלמידים ו-600 הורים'. עניתי שאני מוכן אולי לקבל את הקביעה הזו בנוגע להורים, אבל בשום אופן לא בנוגע לילדים. ילדים אינם 'בעיה', הם הדבר הכי טבעי בעולם.
"ההנחה שלנו היא שילד הוא אדם שמח מטבעו, שמתקלקל ככל שהוא גדל. אז הוא כולא את השמחה הפנימית שלו, כי הוא נכנס למערכת של ציפיות שהוא אמור לעמוד בהן. כך, היכולת לגרום לעצמך ליהנות או להשתטות נעלמת, וכאן הבעיה", הוא אומר.
"הרופא מטפל, אני תומך"
"לא אני מרפא את החולים, אלא הרופאים", מספר דן חן, איש מחשבים מגבעתיים, שאינו מוותר על ביקוריו התכופים במחלקות הילדים בבתי החולים כליצן רפואי. "הרופא בא לטפל והולך למיטה הבאה, ואני נשאר שם, ליד המיטה של הילד. אני נמצא שם כדי לתמוך. הילדים מכנים אותי 'סבא דן' ואנו שומרים על קשר גם אחרי שהחלימו".
לא בטוח שחן היה מגיע לעיסוק יוצא דופן זה, אלמלא סיפור אישי מרגש אשר שינה אצלו, לדבריו, את זווית ההתבוננות בחיים. "לפני ארבע שנים, כשבתי ובעלה נסעו לחו"ל, הם השאירו את בנם אצל חברים למשך היום. בערב לקחנו אותו הביתה ואשתי הבחינה שהילד מנומנם. היא הבהילה אותו לבית-החולים ובתוך זמן קצר מצבו הידרדר. התגלתה אצלו דלקת במוח והוא חובר מייד למכשירים. פתאום המכשיר צפצף וסימן שפסקה הזרמת החמצן למוח. מרוב לחץ טלטלתי את העגלה, וכתוצאה מכך חזרה זרימת הדם.
"הרופאים אמרו שלא ידוע להם האם נגרם נזק למוח ובאיזו מידה, וגם לא ידעו להסביר מדוע התפתחה הדלקת. המצב נראה אבוד. למחרת בבוקר מצבו הידרדר עוד יותר. בתי הספיקה לחזור לארץ אבל בית-החולים כבר הכין אותנו לנורא מכל. אני סירבתי להאמין לתחזיות הגרועות ואמרתי לכולם שהכל יהיה בסדר. במשך שעות ארוכות נכדי שכב בתרדמת ואני ישבתי לצדו.
"פתאום הוא התעורר, אחז בידי ואמר לי 'סבא דן, ספר לי סיפור'. בכיתי בהתרגשות אבל אף אחד לא האמין לי. חשבו שהשתגעתי. בערב הוא שוב התעורר וביקש אותי. רק אז כולם האמינו לי שלא השתגעתי. הנכד הבריא לחלוטין, אבל אני נשארתי שם, עד היום. מאז, החלטתי, אני עוזר לאחרים שנמצאים במצב דומה", מספר סבא דן בהתרגשות.
"בזכות הליצנות יצאתי מהאנורקסיה"
גם לינור בת-אור, 22, כמו סבא דן, הגיעה לתחום בעקבות סיפורה האישי. לינור החלימה משתי מחלות קטלניות שפקדו אותה בזו אחר זו. "בגיל 16 גיליתי שאני חולת סרטן", היא מספרת. "אבחנתי בעצמי גוש בגרון והלכתי לרופא. אני באה ממשפחה חרדית, שם לא דיברו אף פעם על דברים כאלה. לא היה לי מושג מה זה סרטן. עברתי ניתוח להסרת הגידול, אבל אף אחד לא היה לצדי.
"כשחזרתי הביתה הייתי במשבר עמוק. שנאתי את עצמי ורציתי למות ודי מהר הידרדרתי לאנורקסיה. אושפזתי ב'אסף הרופא', שם נתקלתי לראשונה בליצן רפואי. ראיתי כמה עמוק אני בבוץ, שקועה בתוך הקאות, שלשולים ושנאה עצמית. צבי מאיר הסביר לי מה זו ליצנות רפואית וזה ריתק אותי. התחלתי להתעניין בתחום ונמשכתי אליו.
"היום אני יכולה לומר שזה מה שגרם לי לפתוח את העיניים ולרצות לחיות. רק בזכות הליצנות יצאתי מהאנורקסיה, אחרי שנתיים במחלה. במקום לינור הישנה ששנאה את עצמה ורצתה למות, אני נכנסת היום למחלקה כליצנית רפואית ובאה לשמח אחרים. פשוט רוצה לחיות".
היום, היא מסייעת לנערות חולות אנורקסיה, ומעודדת אותן לשאוף לחיים ולא למוות. "אני חושבת תמיד איפה הייתי היום אם לא.... לנצח אוקיר תודה לתחום הזה, שבזכותו גיליתי את האור ואף שיניתי את שם משפחתי לבת-אור", אמרה.
עדיין לא בכיסופים
ינה רויף, בת 28 מנתניה, עברה הרבה טרגדיות בחייה. הקשה שבהן, לדבירה, היתה מות אחותה, שנולדה כפגה ומתה לאחר זמן קצר. "אנשים לא מבינים את המשמעות של שמחה ואושר. חשוב כל יום להפוך לשמח, כי כל יום הוא יקר מאוד... במשך שנים המשפחה לא דיברה על הסיפור. מאז שאני בעמותה אני מסוגלת לטפל בעצמי – וגם באחרים", היא מספרת.
כיום עובדת ינה במחלקת החינוך בעיריית נתניה, ומצרפת בני נוער לתחום הליצנות הרפואית. "לפני כמה זמן הייתי מאושפזת בעצמי. החניכים שלי הפתיעו אותי והגיעו כליצנים, והכניסו אותי לאווירה. זה עבד באופן מדהים", סיפרה.
הגישה המאפיינת את הליצנים הרפואיים עשויה אולי להיראות כתמימה בעיניי המתבונן הציניקן, אבל לדברי צבי מאיר, השיטה עובדת, ותוכל לעבוד גם במישורים אחרים. "היום אי אפשר לעשות סדנאות שכאלה בכיסופים עדיין, אבל השיטה עובדת על מי שלוקח בה חלק. הניסיון מלמד שבן-אדם קודם כל מתקן את עצמו. אנשים למדו להיות אחרים, להשתנות. בעוד 10 שנים נחזור להיות בני אדם. אנחנו עוברים שינוי חברתי עצמי, ולכל אחד מאיתנו יש גם בני משפחה וקרובים וכולנו משנים ומשתנים. יש תקווה", הוא מסכם.
בכנס הגדול של ליצנים רפואיים שהתקיים בגני יהושע בתל-אביב לא היה רמז לסיפורים האישיים הכואבים. למעלה מ-100 ליצנים הגיעו למקום, בהם כמה עשרות מצטרפים חדשים, שזה מכבר סיימו את קורס ההכשרה. הם עברו סדנת יוגה-צחוק, מחולות דרבוקות ובשר על האש, חולקים ביניהם את חדוות שמחת החיים והרצון להעניק ממנה לזולת.
