נוכח הים

הם היו עדיין באמצע סעודת-שחרית. קראפט בירכם בפשטות של בטחה. הגם שסעד כבר במלון שלו, ניאות לשתות עימהם ספל קפה, "מאהבת הביתיות". נחת-רוח פשוטה, ענוותנית, היתה שרויה בחדר-האוכל האזרחי של מאדאם ברמון. האפלולית הקלושה הומתקה על-ידי סילון של חמה, זורם אלכסונית בעד הפתח, שטבלו בו זבובים עליזים.

גינא העמידה לפניו צלחת ריבה ומרחה לו חמאה על לחמנייה. כל ישותה הפיקה רעננות בתולית. עם זה היה בתנועותיה החינניות, הרכות בזריזותן, משהו אמהי-מרגיע. ארווין קראפט, שקלט קסמה קליטה ראשונית, לא-נפסדת עדיין מחמת הרגל, חש רגע צער חשאי בהעלותו על דעתו אשה צעירה אחרת, שטיבה שונה לחלוטין. זו האחרת היתה משרה סביבה רוח של בלבול. תנועותיה המתועתעות מסיבת אי-סדר פנימי חוללו תמיד מין טירוף בעצמים ואנשים, עד כדי ביטול ייעודם המיוחד. בדמיונו ניצנץ ביעף, כמשל גרוטסקי לרעיון זה, שולחן הפוך, כרעיו אל-על, שהשינוי עושהו מגוחך ושוב אי אתה יודע לאיזה שימוש נועד.

נסתמך על מסעד הכיסא וקינח במפייה את פיו המחוק. - ועכשיו, אני סבור - חבל לאבד כלום מן היום היפה. גינא ביקשה ממנו להמתין עוד מעט למרסל. יסלח-נא, שהזמינה אותה על דעת עצמה להצטרף עימהם לטיול. נערה יפה וחביבה ו"לא תכער מראה הנוף". היא גופה תקפוץ למעלה בינתיים להיטיב תלבושתה.

מרסל הביאה עימה חדוות הבוקר המצוחצח, הכתום-כחול. ישבה מול קראפט באלכסון, בשמלה אמוצה כעין הפלדה וכיפה מאותו צבע. שיחה קלה, מוארה בברקי שחוקה הצלול, ניגרה לאט. בארט הירהר, שלא בקשר עם השיחה, שקראפט זה יש בו באמת משהו ישר, לוכד. כמה חדה היתה עינה של גינא ומה נכון וקולע משפטה על בני-אדם! בזה אפשר היה לסמוך עליה, בלי חשש ופקפוק.

גינא חזרה וכולם נתרוממו. כעבור רגעים מועטים התגלגל האוטו על כביש חלק, מתנוצץ שחור, שעובר כחוט-השדרה דרך כל היישובים שלאורך שפת-הים, המשובצים בירק עסיסי של צמחי הדרום. חנייתם הראשונה היתה, מקץ נסיעה קצרה, בעיר-מרחץ קטנה, שלא עלתה לפרסום אלא לפני שנים מספר. עיר זו תימרה ביקוד החמה על מלונותיה החדשים מגון השוקולדה, האתרוג והקפה-בחלב, על בניין הקזינו העטור ננסי תמרים, על דירי-האוטומובילים הענקיים, על רסטוראני-התפארת ומרפסותיהם החסויות ממש על-ידי סוככים צבעוניים גדולים - מקום ועד בינלאומי לגדולי הדור: לצ'אמפיוני ספורט למיניהם, למלכות-יופי, ל"כוכבי" פילם, לספרי-טרקלין משוחי-לכה, לרודפי אוואנטורה שונים, לסתם אמריקניות משוגעות וכדומיהם. כאלה נתלבטו ברחובות הנקיים, המפולשים מול הים, מעורטלים חציים, רק במגבות, בפיז'מות. מי שנראה כאן במלבושיו הרגילים עורר רושם כשייך לגזע אנושי שונה.

קראפט החנה את המכונית לצדי חורשת תורניות נסמכת לקזינו, שעמדה על גבנון לא-גבוה. השאירו בגדיהם באוטו והלכו דרך החורשה הקטנה, בה רבוצים היו כמה מן הרוחצים על הספסלים הפזורים בין האילנות ועל הקרקע השחום של מחטים יבשים ונכפשים, הטלוא למקומות כתמי חמה מבהיקים. פה-ושם התלקח קול צחוק עליז בחום הנקרש, התנפץ אל דומיית האילנות הרמים. השחרור מן הבגדים השיב לבני-אדם הללו מין חירות הטבועה בם מלידה, על-ידי מגע השמש נעשה צחוקם צלול יותר, פראי, חופשי. עם היותם זרים זה לזה, ראו עצמם כבני משפחה אחת, העירום ביטל את הריחוק ביניהם, השווה אותם זה לזה אותו שוויון יסודי של שעת הלידה ושעת המיתה.

- תמהה אני שלא שמת מושבך כאן - פנתה גינא אל קראפט - בימות הקיץ הרי ניצה כאולם ערוך למשתה, שהקרואים לא הופיעו בו.

- נוחה היא לי מאנדרלמוסיה זו. וכי היית רוצה לשבת כאן?

- כפר-הדייגים המנומנם שלי, אותו לא אמיר.

בקצה השני של החורשה, שנסתיימה בפתיעות במדרון תלול ביותר, הבריק לעיניהם בבת-אחת ערבוב של צבעים מתנועעים ומהבהבים בחמה: של כלי-הרוחצים למיניהם ושל המון הסירות, שגלשו אילך ואילך לא הרחק מן החוף - התמזגות כל דרגות הגוונים על רקע כחול-הים העז, שנתרכך והלך כלפי האופק והפך תכלת-שמיים בהירה, ומימין נתלכד עם ירוק מעובה של גנים וחורשות.

- הי, הבחורים, מי מכם קופץ?

רוחה הטובה של מרסל אצלה נופך-זוהר לעיניה האפלות, הגחכניות, ויצקה תנועה מרובה באיבריה המחוטבים. היא דילגה מרגל על רגל.

- עימך אני! - קרא בארט.

- ואת, גינא?

- לא, חייכה זו, הם הנם כבר מן המיושבים, היא ומר קראפט, האין כן!

ירדו מן המדרגות הרחבות, אשר הובילו ממרומי החורשה אל המים. למטה פרשו מרסל ובארט אל גשר-הנסרים הצר והמלוחלח, שנטוי היה מן החוף עד למקום שהים עמוק כבר מקומת איש, ונגמר בבימה מרובעת גבוהה, עשויה מצידה האחד טבלה מלוכסנת לגלישה. הרחיקו שחות, עד למחרוזת החביות האדומות, המסמנות את השטח המוקצה לשחייה. פרקדן, זה לצד זו, הטביעו מבטם בעומק השמיים, שהרעיפו עליהם מטוהרם ודממתם. השאון מסביבם, דקור הקריאות הצורמות, נתעמם במקצת, כמסונן דרך פרגוד. עתים נתקלו ברצועת מים צוננים ביותר כמי שנכנס לתוך מרתף-קרח. ניגוד-הטמפרטורה החריף והפתאומי הריץ בבשר צמרמורת של אימה. מיד נדחק ועלה הרעיון המבעית של האפשרות של שבץ-הלב, הגם שהלב בריא היה לחלוטין. העיתון יביא אחר-כך אותה ידיעה קצרה וטיפוסית, שהעין מרפרפת עליה בהיסח-הדעת, אגב גמיאת קפה של שחרית. ברגעים כאלה היה בארט מחליט, שאם יצא הפעם בשלום, לא יוסיף עוד. אפס בפעם השנייה, משרק חש מגע המים, נדחף להרחיק מחדש על-ידי מין שאיפת-כבוד נערית שהצד הנואל שבה לא נעלם ממנו.

- חוזרים!

חרץ בארט מבוהל, אף-על-פי שלא היה עדיין עייף כל עיקר.

אפופי המולה מדהימה ישבו גינא וקראפט וחיכו להם על החול החם, רגליהם מושטות לגלים הקטנים המתרטשים אליהן. הם נכנסו לשטוף מעליהם את החול ואחר חזרו כולם להתלבש, כי עת צהריים הגיעה.

לאחר הסעודה נמצאו שוב מידרדרים על הכביש הממורק, והים לשמאלם מסתתר ומתגלה חליפות, ומראיתו בלבד ממתיקה כלשהו סבל השרב. האוטו ביתר את האוויר המדומדם-צהבהב ודלה מתוכו לשון-רוח חלקה, שליקלקה את הפנים, את השיער. טוב היה לחתוך כך בבשר החם של היום ולהציל ממנו אי-אלו נשיבות קרירות.

משוקעת לרווחתה במושב הרך, עצמה גינא עיניה. אז דימתה לטוס אחורנית ונאלצה לאמץ חושיה בשביל להגיה קרבה הרגשת הכיוון. אולם בפוקחה שוב את העיניים, תקפה אותה ברגע הראשון סחרחורת קלה. כי נתברר, שלמרות היגיעה לכוון פנימיותה בכיון הנסיעה, חל בה אף-על-פי-כן בלבול קטן, ועל-ידי המעבר הפתאומי אל הממשות כאילו נעקר בה דבר-מה ממקומו. על משחק זה חזרה כמה פעמים. אחר-כך הצמידה מבטה אל מרסל היושבת על-ידה, ריכזה עצמה כלפי הפרופיל המשורטט קווים טהורים וגלויים, שעה קלה כך, עד שלבסוף ניטשטשו הקווים והתחילו מרצדים לעיניה. מסבך ההרגשות הלא-ברורות שרחשו אותו רגע בנפשה נתבדלה אחת מעט-מעט וצפה למעלה, מסוימת כבר למדי: זו הוודאות הנבואית שאינה צריכה ראיה, כי ממנה, ממרסל, לא תצמח לה רעה גדולה... לא עכשיו ולא בעתיד. ומטעם זה נכמרו גם רחמיה על מרסל זו, אפשר מפני שראתה אותה ברגע זה כחלשה ממנה, בלתי-עלולה להזיק לה בשום בחינה. נטלה ידה. מרסל הפכה פניה והציצה בה בנכר, כנשלפה מחלום.

- המוצא הוא חן בעינייך?

רמזה בסנטר כלפי גבו של קראפט.

מרסל תהתה על הגב הרחב והישר בחלוק אמוץ, שהפיק גמישות וכוח של איש-ספורט. לא בלתי-סימפטי.

בלי מעבר לחשה גינא:

- אם את אוהבת אותו... הקנאה אינה ממידתי...

- אותו?

- לא, כמובן.

והתחילה מדברת בבארט, שישב עם קראפט ליד ההגה, מנתחת מידותיו, מגלה יתרונותיו בפני מרסל זו, מתוך מין הכרח פנימי להגביר את הסכנה.

- ראוי הוא לאהבה - סיימה אשה שאינה מתלקחת לאהוב אותו, זו חושיה אינם קבועים לה במקומם הנכון. דעתי הכנה.

- תעמולה לא גרועה! - צחקה מרסל.

ובסמוך לכך:

- וכי אין את סבורה שזה עשוי לעורר חשד ביחס לטיבו? או שמא מתכוונת את לכך?...

אינה פתיה כלל וכלל הקטנה! הירהרה גינא.

- הרי היה כבר סיפק בידך להכיר אותו קצת.

האוטו עבר עכשיו על גשר נטוי על נהר רחב ושטוח, שבעד מימיו הזכים נשקפו פלחי האבן הפזורים על קרקעו. קראפט פנה לאחור והודיע, שהם פורשים אל ההרים, לא על-מנת לבקר בערים שנועדו לתיירים, בלתי אם לאשר תוביל הדרך.

בארבע בקירוב עצר קראפט לפני פונדק בכפר הררי שוקט, שרחובותיו שוממים היו וכלבים הלחיתו בצל בתיו הנמוכים, לשונם הרועדת משורבבה מתוך הפה. שתו קפה רע ואכלו סעודת ארעי. הפונדקאי, בשרוולי כותונת מופשלים, מזין היה שפם מחודד, ותלתול על הסנטר ששייר עליו פיף שיער ארוך להתגנדרות. חתול מנומר נהנה משלוות היום, רבוץ על אחד השולחנות המוצקים השחומים.

- הרי זה כאילו הופרש מתוך העולם כל הסואן והמרגיז. לפתע שומע האדם את עצמו, בלי פרגוד.

כך אמר בארט ושם בפיו לחמנייה כרוכה חמאה, גבינה ועגבנית.

- לאו כל אדם רוצה לשמוע את עצמו - העיר קראפט - הרוב בורח אל השאון.

מקץ שעה קלה ישבו שוב באוטו והתגלגלו במעלות ומורדות, מתעכבים בכפר אחד ובמשנהו, וכשירד עליהם הערב, שמו פניהם הביתה, מלאים געיות של בהמות זרות ומבושמים ריחות של הוויה פשוטה, תמימה, ישנה כימי עולם ומתחדשת בלי הפוגות, עד אינסוף.