כשבג'ויסטיק היה חור: נוסטלגיה לימי האטארי

הגיל הביולוגי של יריב נחשון הוא אמנם 37, אבל כשמדובר ב"אטארי" תוך שניות הוא הופך לילד בן חמש – אוחז בג'ויסטיק, משחק פק-מן, ומתלהב באמצע טורניר טנקים: "בואי תראי איך אני מפוצץ אותך. תיכף תתחילי להתעצבן, כמו כל הבנות".

על הקיר שמול שולחן העבודה שלו, בבניין משרדים רגיל למדי באמצע תל אביב, הקים נחשון את מוזיאון המחשבים הישנים של ישראל, המכונה בפיו "המזבלה". המוני מקינטושים משנות ה-80 רובצים על המדפים המאובקים, לצד מחשבים שכמותם יש בעולם רק אלפים בודדים. פינה מיוחדת מוקדשת לחמישה מכשירי "אטארי" קדומים, קונסולות בלשון העם, רובם מנוחתם עדן.

נחשון, שעוסק בשיווק מקוון, הצליח לתקן בעזרת חבר מפרויקט "תלפיות" מכשיר אחד, חיבר אותו לטלוויזיה, ולפעמים – כשאין עבודה – הוא עדיין משתעשע בו. יחד עם זאת, קלטות משחק רבות שברשותו הוא מעדיף להשאיר ארוזות בניילון המקורי, כי ככה יש להן ערך רב יותר (במקום דולר, ישלמו עליהן באתרי מכירות באינטרנט שלושה או ארבעה דולרים).

למי שתוהה, נחשון אינו המשוגע היחיד לדבר. כמותו יש עוד לא מעט פריקים של משחקי עבר, המחזיקים בבית קונסולות משחק ישנות ואף משתמשים בהן.

השנה חוגגת חברת "אטארי" את יום הולדתה ה-30, ובמסגרת החגיגות הודיעה על השקת אחת הקונסולות המצליחות שלה, 2600, במארז מיוחד עם 40 משחקים קלאסיים.

"אטארי 2600" שלטה בשוק המשחקים בסוף שנות ה-70' ובחצי הראשון של שנות ה-80', והיתה למעשה קונסולת המשחקים הראשונה שזכתה לפופולריות אדירה.

ההבדל בין הקונסולה המקורית לקונסולה שתושק באוגוסט הקרוב בארצות-הברית הוא שבמקור הגיעו המשחקים על קלטות, ועכשיו הם מגיעים בילד-אין. גם הפריקים הישראלים של "אטארי" יוכלו להתענג על המארז החגיגי: נעם ויסברג, מנכ"ל אטארי ישראל מוסר שהקונסולה תגיע לארץ לקראת החגים.

לרגל חגיגות ה-30 וההשקה המחודשת של הקונסולה הקלאסית כינסנו את חובבי "אטארי" בישראל למפגש חגיגי. הם מכירים זה את זה מתערוכות ואירועים שונים הקשורים לג'וק המשותף, אבל זאת הפעם הראשונה שהם ממש יושבים ביחד לשיחה "עמוקה".

מי שאין לו שריטה לא יבין

תוך שניות אחדות הפך המפגש לחוויה של מסע בזמן, כאילו עוד מעט אמא תיכנס לחדר עם קנקן "זיפ", ובטלוויזיה יוקרנו דיווחים ממלחמת לבנון. שמות כמו "פולשי החלל", ו"היתוש הנוקם" נזרקים לאוויר, ומיד מתחיל ויכוח למי יש הכי גדול – ה"אטארי 800 איקס" או ה"2600" או ה"7600", דגמים שיצאו מהאופנה הטרום היי-טקית כבר לפני 20 שנה.

כמו בכל טירוף, אף אחד מבין החמישה לא ישכח את הפעם הראשונה שבה חדר ה"אטארי" לחייו. דני פינקלשטיין (35) מכפר סבא, סוכן מכירות של משחקי מחשב ומשחקי טלוויזיה, נזכר: "יום אחד אבא שלי חזר עם זה הביתה, חיבר לטלוויזיה, ומאז נהפך ה'אטארי' להתמכרות. אליפויות בין האורחים, תחרויות עם הטניס שני קווים המגעיל הזה. היה מטורף".

עו"ד חי הבר (30) מתל-אביב זוכר שהכל התחיל כשהיה בן חמש: "כל השכנים בבניין היו באים אלינו לשחק על הקומבט והפק-מן. היו מירוצים, מטוסים ושחמט, שאבי היה משחק. כשיצא הסרט אי-טי, יצא משחק תואם, ואף פעם לא הבנתי מה צריך לעשות. תמיד חיכיתי שהחייזרים יגיעו כי הוא קורא להם, וזה אף פעם לא קרה".

קונסולה מימי מלחמת המפרץ

נחשון: "בהתחלה לא היה לי 'אטארי', כי זה היה יקר. רק אחרי כמה שנים, כשאנשים מאסו במכשיר, הם העבירו לי אותו. אצלנו בחבר'ה היה מנהג שמי שמפסיד צריך לכתוב מכתב התנצלות: אני מסכן וחלש ואתם טובים יותר ממני, ואני מצטער שבכלל הטרחתי אתכם לשחק נגדי. זה היה נחמד לעזור לנסח את המכתב עבור אחרים". אילן גרייצר (38) מתל-אביב, מעצב משחקי מחשב: "במסיבות של כיתות ה'-ו' הרבה יותר עניין אותנו, הבנים, לנצח ב'פולשי החלל' מאשר להיות עם הבנות".

הצעיר שבחבורה הוא יניב פלדמן (22) מרעות, יועץ אבטחת מידע ובעלים ועורך אחראי של אתר חדשות, המגדיר את עצמו מהשרידים האחרונים של דור ה"אטארי". את ה"אטארי" הראשון הוא אפילו לא זוכר מהיכן קיבל. היות שמשפחתו גרה בארצות הברית, הוא משער שהמכשיר עשה עלייה ביחד איתם. "בילדותי הייתי מעביר שעות על הקונסולה. במלחמת המפרץ הראשונה החדר האטום היה החדר שלי, והיינו יושבים, אחותי ואני, ומשחקים על טלוויזיה שחור לבן 14 אינטש, אליה היה מחובר ה'אטארי'".

את הקונסולה שלו, 5800, דור אחד לפני הכי ישנה, איפסן בגיל 10 כאשר המשפחה עברה מראשון לציון לרעות, ומאז לא חזר אליה, אלא עבר למשחקי מחשב. בשנה האחרונה, מאחר שגילה את ערכה האספני, הוא שולף אותה ומשחק עליה מדי פעם, בעיקר בשביל הנוסטלגיה. "זה קווים מול סרט, אז מי שאין לו שריטה, לא יבין".

אז למה אתה?

"יש אנשים שאוספים בולים ויש כאלו שמשחקים ב'אטארי' ישן". "דבר כזה לא זורקים ולא מוכרים", אומר גם פינקלשטיין, "כמו שלא זורקים את הוויק והקומודור ואת הנינטנדו והסופר-נינטנדו". גם לפינקלשטיין יש בבית קונסולה, שאינו נוגע בה. "זה כמו שיהיו לי בחנייה מרצדס וסוסיתא. ברור שהסוסיתא ליופי, אבל אסע על המרצדס".

לנחשון, בעל המוזיאון, אין קונסולות בבית, מטעמים מובנים. "הקונסולה הראשונה שלי נשברה במשחק אלים ונזרקה לפח. אבל כל המחשבים שלי נמצאים באוסף, ומעולם לא זרקתי אותם. היה אחד שמכרתי למישהו ואחרי שנים הוא הביא לי את זה לאוסף". גרייצר נפטר מהקונסולות שלו, דווקא לא מזמן. "בעיקר כשביליתי יותר זמן בתיקונן, מאשר בלשחק בהן. אז חלק הלכו למוזיאון של יריב, וחלק לפח. לאט לאט אתה מגלה שיותר קל לשחק את הדברים האלו על המחשב".

אבל איפה הנוסטלגיה, לשחק עם הדבר האמיתי?

"הדבר האמיתי הוא די מחורבן. גיליתי את זה כשיצא ה"אטארי" ג'ויסטיק עם המשחקים בפנים. שיחקתי שעה וזה היה גועל נפש. ישבנו חבורה, כולם בעניין של נוסטלגיה, אבל אחרי חמש דקות אתה לא מבין מה העניין. יש לי חבר שעדיין אוהב לעבוד על איינשטיין וזה ביזארי באותה מידה. מתישהו מגיע השלב שבו צריך להגיד חלאס, הבנו, תודה".

החברים לא יודעים

את רוב מכשירי ה"אטארי" שלו השיג נחשון בשוק הפשפשים תמורת כ-15 שקל למכשיר. הפריט הכי ביזארי בעיניו הוא "'אטארי' מוזר בלי קסטות שנקרא 380-c . כמעט לא היו כאלה בארץ, ויש לי את ה-2600 שהוא המוכר. יש לי גם 7600 שהוא הרבה יותר קטן ויש את סדרת החתולים שלהם – היגואר שהיה משחק הטלוויזיה הראשון והלינקס, שועל הביצות, שהיה בין המשחקים הניידים הראשונים". אלא שרק בארץ לא יודעים לנצל את הפוטנציאל: אתר המכירות אי-ביי הציע השבוע בשם בחור מטקסס, ערכת "אטארי" מקורית, כולל משחקים, ב-600 דולר.

הבר: "תלכי בניו-יורק בדאון טאון, ותראי בחנויות הכי קוליות שיש חולצות מקוריות של 'אטארי'. בכל נסיעה שלי לארצות-הברית אני נכנס לחנויות שמוכרות את הדברים האלה. לא מזמן קניתי, דווקא בארץ, כמות רצינית של משחקים. מישהו שרצה פלייסטיישן 1 חדש ואמר שיש לו מלא משחקי 'אטארי'.

עשינו החלפה והוא נתן לי 16 משחקים ארוזים".

נחשון: "את מבינה? 16 משחקים, היום לכל ילד יש כ-50 על המחשב. שתביני, שבשנת 80' שווה הערך של כל משחק היה 60 דולר. לא היו קונים לילד קלטת "אטארי" כל חודש. אנחנו למשל, היינו מעתיקים קסטות. היה לנו צורב ג'וקים, והיינו קונים ג'וקים ריקים מעתיקים ומשחקים עם קלטת פתוחה, שבורה".

יניב, הם לא נראים לך חבורת זקנים שמתרפקת על עברם?

"כן, זה כמו לשמוע את סבא שלך מספר שבשנת 48' בפלמ"ח. האמת שאותי מעניינים יותר המשחקים מאשר הקונסולה. לא מזמן קנינו מקרן עם מסך ענק, ושיחקתי פונג ב-180 אינטש וזו היתה חוויה".

והחברים שלך לא חושבים שזה מוזר?

"החברים שלי לא יודעים".

מבוקשת: מיסיס פק-מן

אין ספק שאחת הסוגיות הכאובות של הבנים המשחקים היא העדר הבנות. מאז ומעולם לא נרשמה כימיה יתרה בין ה"אטארי" לבחורות. אולי בגלל שהמשחקים הראשונים עסקו בנושאי ספורט ומלחמה. הניסיון הראשון מצד "אטארי" לפנות לבנות היה "מיסיס פק-מן" וגם אז, רק בשנת 88', בהוספת פפיון לדמות.

פינקלשטיין, הנשוי היחיד, מגלה שבימי החברות הוא חיכה שזוגתו תלך לישון, כדי שיוכל לשחק. להבר יש חברה, אבל הוא משחק איתה רק בפלייסטיישן. למה? "כי היא מחזיקה משחק אחד, ואחרי שאני מנצח אותה, היא מתעצבנת ולא רוצה לשחק איתי יותר".

בתחילת הקשר, אגב, הכל היה נראה אחרת. הבר גר אז עם חבר ילדות, בדירה שכונתה המפקדה. "שם היה אזור שלם בסלון, עם כל משחקי ה'אטארי' בחוץ, מחוברים, והיינו משחקים הרבה, בעודנו לבושים בחולצות 'אטארי' שקנינו בחו"ל. זה גם החזיר הרבה מילים ישנות של סלנג שאפות, חתיכות, על הכיפאק. כל מיני מילים מהתיכון ומאסקימו לימון, ואנשים היו נגנבים מזה.

"מי שלא מבין", מסכם הבר, "יגיד 'מה זו הגרפיקה הזו' ולא ייגע בזה. מי שמכיר ויודע מעריך את זה ומי שנכנס ושואל מה זה, זה ישן, אני אומר: אתה לא מבין שום דבר". וכשאתם פוגשים ילדים מהדור החדש? גרייצר: "הם אומרים 'איזה קטע', וממשיכים הלאה. הם לא מאמינים שמישהו שיחק בזה. אנחנו הזקנים של ההיי-טק. אין מה לעשות. לכי תסבירי לאנשים שפעם לא היה עכבר".

הבר: "הצרה הכי גדולה של ה'אטארי' שהוא הקדים את זמנו ולכן נפל. בהתחלה הם היו פריצת דרך אבל החומרה, כמות המידע והתצוגה היו קבועים מדי. אם תשימי לב, המשחק הראשון והאחרון שיצאו הם בסך הכל אותו דבר. הגרפיקה לא השתפרה. עדיין זה ריבוע".

גרייצר: "כמי שלמד מולטימדיה, אני יכול להעיד שהגרפיקה זוועה. יש לי חבר שעושה אמנות מהמחשבים הישנים אבל זה כמו לצלם בשחור לבן. אמנות. זה קטע, אבל לא יותר מזה, עם כל הכבוד". לפינקלשטיין יש ילדה בת ארבע, לנחשון תאומות בנות שמונה.

אף אחת מהן אינה בקיאה ברזי ה"אטארי". "יש לה גיים-בוי", מסביר פינקלשטיין, "מה היא צריכה "אטארי"? היום יש טכנולוגיה של אנשים אמיתיים, אז היא תלך על קווים על מסך? זאת למרות שה'אטארי' היה נפלא לילדים, כי הוא פיתח קואורדינציה וחשיבה. זה לא כמו שההורים חושבים: כל היום הוא משחק. נכון הייתי יכול לשבת על זה 72 שעות, אבל זה הצעיד אותי קדימה".

אתה זוכר ריבים?

"כל הזמן. על ללכת לישון, רוצים את הטלוויזיה, רוצים שקט. אף פעם לא הפסדתי למישהו. היחיד שהפסדתי לו היה חיים יבין, כשאבא שלי רצה לראות חדשות ואני רציתי לשחק".