להיכנע ולצאת לגלות

אני כותב את השורות הללו בדמע ובדם לבבי. אני כותב את הדברים מתוך תחושה של "אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר". אני כותב את הדברים לאחר נדודי שינה בלילה והרהורי בלהות ביום. אני כותב לאחר שעתיים-שלוש של בהייה מול המחשב באצבעות רועדות. אני כותב את הדברים לאחר שהעליתי אותם בשיחות עם כמה אישים שאני מחשיב אותם מאוד. אני כותב למחרת שובי מליל שימורים "מרומם" אל מול גדרות כפר מימון, ספוג אווירה נפלאה של מדורת השבט הכתומה, הזוהרת. אני כותב את הדברים גם כדי לעזור, כן לעזור, ליקירי לבבי תושבי גוש קטיף, השרויים באפילה קודרת.

אני קורא לכל מי שבידו לעכב את הפינוי - לעשות זאת. להגיע ליישובי חבל עזה בהמון עם, להתחבר עם אחינו המיועדים לעקירה ולגלות ולנסות למנוע את החרפה. יחד עם זאת, אני קורא לחשוב גם על מעמד של כניעה. קיפול הדגל הכתום, העלאת דגל שחור לחצי התורן, הנפת דגלים לבנים (לא תכול לבן) והליכה לגלות כמו שהולכים לגלות.

אני לא יודע איך הולכים לגלות. בבית המדרש הארץ-ישראלי לא למדנו תורה זו. בארון הספרים היהודי שלנו לא מצאנו "הלכות גלות". מעמד של כניעה, אם חלילה ייגזר עלינו, לא ייעשה מתוך חולשת רוח, אלא מתוך אמונה כי בסופו של דבר "האמת תנצח" ו"באהבה ננצח". "בדרך הטבע" כילינו את כל התחמושת שהיתה באמתחתנו, ואין לנו שיור אלא אמונה בצור ישראל וגואלו, "וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמ"ב י',י"ב). וכי "את הטוב נקבל מאת האלוהים ואת הרע לא נקבל?" (איוב ב', י').

אם וכאשר "מתנו יהיה מוטל לפנינו", אני קורא למעמד של כניעה במוצאי צום תשעה באב (שיחול השנה ב-14 באוגוסט) המכונה בתורה "יום פָּקדי" (שמות ל"ב, ל"ד) - יום הפקודה לדורות (וראו ברש"י שם). אני קורא למנהיגי המתיישבים בחבל עזה לקרוא להמוני בית ישראל להתכנס לגוש קטיף ולצפון הרצועה בלילה קודר, לכסות את נצנוצי הכוכבים בשחור, לקיים מעמד קורע לב של "קריעה" המונית, לכנוס מאה ספרי תורה מרחבי חבל עזה, לרתום את הסוסים לעגלות המשא ולצעוד לגלות עקב בצד אגודל. לכבות את האור ולהדליק את האור שבלב.

כך שנינו במשנה (תענית פ"ב א'): "סדר תעניות כיצד: מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית-דין, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים". מעמדות דומים צריכים להתקיים ברחבי הארץ ובתפוצות, ברחובה של עיר, לאחר ברכת הלבנה "שהם עתידין להתחדש כמותה", ולאור המצלמות.

להשאיר להם אדמה חרוכה

והצעה דרמטית נוספת בפי; אילו אני אישית גולה - הייתי דואג להרוס את ביתי ונחלתי במו ידי (כמובן באמצעות קבלן הריסות) ולבטא בכך את זעקת החורבן, כלשון חז"ל על הקב"ה אשר החריב את בית מקדשו ו"שפך חמתו על עצים ואבנים" (איכה רבתי ד'). מחזה אימים כזה ישתלב עם אקט הכניעה. ובהערת אגב אוסיף; אם החורבן הפיסי ייעשה על-ידי "המתנחלים הבריונים" - ייתכן שממשלת ישראל תהיה פטורה מלפנות את ההריסות. בהרהור שני, "הקלה" זו היא דווקא סיבה לא להרוס באופו פרטיזני. אדרבא, שישלמו! שיסתבכו!

לדעתי, האפקט המוצע כאן יועיל כלפי תכניות לגירושים נוספים יותר מאשר אגרופי-כוח ומאבק אלים. תמונות חרקירי של גירוש יהודי עצמי, וצילומי האדמה החרוכה בזעם הנוטשים, יחזרו כמדקרות חרב אל לב מי ששמץ אכפתיות לאומית עדיין מקנן בלבו.

ומה הלאה? אני קורא לכל נפגעי הגירוש ותומכיהם להתנתק חברתית מכל האחראים לגול העצמי הזה. אני מתכוון לפוליטיקאים, להוגי השמאל, לאליטות התקשורת, האקדמיה והמשפט, וגם לחילוניי-המרכז השפוי. הללו יודעים היטב (ויש מהם שהתבטאו כך בחצי-פה) עד כמה הדמוקרטיה נוצלה לרעה בקומבינות אפלות עד מושחתות. עד כמה הם בגדו באמונתם הדמוקרטית למען משימה חסרת פשר, אשר מעולם לא נומקה כראוי. אני קורא להפסיק את ה"שיח החברתי" בין קבוצות ימין-שמאל וחילוני-דתי, עד אשר יישמע קול גדול של חרטה על "תהליך קבלת ההחלטות", וכיפוף הדמוקרטיה לגחמה של שליט דורסן.

תבוסתנו איננה על-ידי קלגסי אויב, לא על-ידי "שהידים" ולא זאבי אומות העולם. אנחנו מובסים על-ידי בני עמנו, מאמיני "דת הדמוקרטיה", שהיו מוכנים לבגוד בדתם כדי לשבור את חזונם של דבקי א"י. לדידם, חבלי ארץ יהיו למשיסה גם במחיר הובלת הדמוקרטיה אל פי תהום. מילדותי סברתי כי במדינת ישראל הדמוקרטית לא יכול להתרחש "פוטש" צבאי, הפיכה שלטונית, שהרי "העם לא יתן". היום אני בטוח שתיתכן. הדמוקרטיה תתפוצץ להם בפנים. ההתנתקות תתפוצץ להם בפנים, כשיווכח כי לא השיגה דבר.

הרב ישראל רוזן, מרבני יש"ע, ראש מכון "צומת" באלון שבות

המאמר יתפרסם בשבת גם בעלון בתי-הכנסת "שבת בשבתו".