אכזריות בלתי נסבלת

"אבל כשהיא היתה פה, רק רציתי להיות חופשי", אומר נייט האבל ברגע של כנות עצמית, של קילוף מסיכות, של וידוי נדיר. כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל, קוראים לה פוסי הל. 

חופן נדיב של ייסורים מעתירים יוצרי סדרת המופת "עמוק באדמה" על נייט בעונה הרביעית שעולה הערב (ה', 23:10) לשידור ב"קשת", ערוץ 2. העונה הקודמת הסתיימה במות אשתו ליסה, בקטטת שיכורים בבאר ובריצה נואשת בחזרה לזרועותיה של ברנדה, האהובה מהגיהנום. אותו משפט בודד שפולט נייט בפרק השני באחת מאותן שיחות מדומיינות עם אבי המשפחה המת, חושף את מקור ייסוריו. זה לא רק שליסה מתה, אלא שהוא בעצם, עמוק בפנים, רצה בכך.

אף גבר נשוי לא יודה בכך, אבל בסתר, בלב, הפנטזיה קיימת ופועמת. החלום שמשהו יקרה לה, שמשהו יחלץ אותך מהמלכודת, שהגורל ייתן לך עוד צ'אנס. בדרך כלל, זה מגיע בשלב מאוחר של הזוגיות, בגבור השחיקה (לא למצב הזה התכוון חמי רודנר כשאמר ש"יחסי המין טובים כשאין קירבה"). אבל אצל נייט זה בא הרבה קודם. הוא באמת גומר ברבע שעה יחסים שצריכים להספיק לשנה. נייט הרי לא רצה להיות שם מהרגע הראשון. ליסה היא האשה שאולי היית רוצה שתהיה אחותך, אבל אהובתך? הזיון היחיד שיהיה לך מעתה ועד עולם? עושה חשק לקחת את ההארלי דייוידסון, לעלות על כביש מספר 1 ולעוף כמו הרוח.

יום אחד אתה מאוהב באשה הכי סקסית בעולם, ופתאום אתה מוצא את עצמך נשוי לנודניקית טבעונית, אב לילדה בוכייה, גר בבית של אמא וקובר אנשים לפרנסתך. לפעמים אתה מסתכל במראה, ואתה רואה שם את אבא שלך. לפעמים אתה מסתכל על אשתך ורואה שם את אמא שלך.

מת לחיות

נייט לא לבד. אנחנו שם איתו. אנחנו, בני דורו שנלכדו באמצע המהפכה. תודעתנו עדיין צרובה ברוח הבורגנית-משפחתית הטובה שגידלה אותנו, אבל חיינו הממשיים כבר ממוקמים בעידן החדש, שבו המסגרת המשפחתית הולכת ומתפוררת לאלפי רסיסים. נייט בילה את כל חייו בניסיון להגדיר את עצמו - לבד - במנותק מהגורל שהועידו לו חייו. ניסה ונכשל. כל מה שהיה לו, לא הספיק. מבט תוכחה מצמית אחד של אמא ותקווה כוזבת לאהבת אמת השאירו אותו בלוס אנג'לס. רגע אחד של חוסר תשומת לב במיטה בסיאטל ודחף מוסרי עתיק שקפץ עליו ממעמקי הנפש, קברו אותו שם, עם המשפחה שמעולם לא רצה בה. 

עם מותה של ליסה נשאר נייט, ולפי מצב פדחתו העונה זו לא ממש מטאפורה, קירח מכאן ומכאן. חלום נעוריו הפך לסיוט, נתיב הבריחה שבחר בו הוביל אותו לגיהנום - ועכשיו הוא ניצב לבדו מול העולם, מרוקן מכל דבר שאי פעם האמין בו. כל האפשרויות לפניו, אבל כחמורו של בורידאן, אין הוא מסוגל לבחור, ערימות החציר של החיים נראות כולן קלוקלות במידה שווה.

וזה לא שגיבוריה האחרים של הסדרה מצויים במקום טוב יותר. ברנדה אמנם נמצאת בתהליכי גמילה ופגשה שכן חדש שמאכיל חתולי רחוב, אבל כל מי שיש לו טביעת עין מיומנת, יכול לראות שזרעי ההרס העצמי שלה מתחילים לנבוט. דייויד ממשיך לדבוק בקית', למרות שברור לכל בר-דעת שהשניים אינם מסוגלים לחיות ביחד. רות מפגינה תמימות וטיפשות כשהיא מתאהבת בג'ורג', שהרמזים לנכלוליותו מפוזרים בנדיבות. וקלייר, הו קלייר, צער העולם כולו מונח על נמשיה, והיא ממשיכה להקפיד להתאהב אך ורק באנשים עם מיניות לא ברורה.

בשם האב

גם בעונה הרביעית בני משפחת פישר כולם ממשיכים לחפש אחר אהבת אמת, יציבות, ביטחון - אותם ערכים כל-אמריקנים שנגוזו זה מכבר בעשן המודרניזציה. אותם ערכים שבשם ההבטחה להשיבם נבחר באחרונה ג'ורג' בוש לנשיאות המדינה. ותתפלאו, יש קשר. כל הערכים האלה נעלמו למשפחת פישר יחד עם דמות האב. מדינה שלמה, או לפחות 50 ומשהו האחוזים שהצביעו בוש, חיפשו קודם כל את הדמות הזו, שאי אפשר היה למצוא אותה בג'ון קרי.

צריך עין מאוד חדה ומפוכחת כדי לראות ש"עמוק באדמה" היא בעצם סדרה שמרנית בכל נפשה, כמיטב הרוח האמריקנית בשנים האחרונות (למשל "עקרות בית נואשות"). זו סדרה שממשיכה מסורת מפוארת של סאטירה שמרנית, ממסעי גוליבר ועד ג'ורג' אורוול. היא מציבה מראה אל מול החברה הליברלית, הפתוחה, שמקדשת את ערכי הפרט על חשבון ערכי החברה והמשפחה - וחושפת את צביעותה וריקנותה. את החורבן שהיא מותירה אחריה. את הבגידות, השקרים, הטירוף, הסמים.

"עמוק באדמה" מציגה את התוצאות ההרסניות של החיפוש הבלתי פוסק אחר האושר וההגשמה העצמית, שהם מצד אחד הערכים שטמונים בבסיס הזהות האינדיבידואלית האמריקנית, ומצד שני נוגדים את האתוס הדתי-חברתי שלה - ובכך היא משקפת את הנפש האמריקנית החצויה, כפי שעשו גדולי הסופרים, הבמאים והמחזאים שלה זה מאות שנים.

הסדרה מקפידה ללעוג לכל מה שיקר לליברליזם האמריקני העכשווי: מהפיכת שנות השישים המיוצגת בדמות אחותה של רות מעולם לא נראתה פתטית יותר; החופש המיני מוצג לא כמקור להנאה ושחרור אלא כמניע להרס עצמי; הפסיכולוגיה מוצגת בעזרת הוריה של ברנדה כשרלטנות; האמנות מוצגת כשקר גס, עלוב ונהנתני. 

אני מאשים

זה לא ש"עמוק באדמה" מציבה אלטרנטיבה. זו אינה סדרה מטיפנית. הבוטות והפשטנות של הניאו-קונסרבטיזם מבית מדרשו של בוש וחבריו רחוקים ממנה. יוצרי הסדרה מתוחכמים מכדי להציע לנו בפשטות סיסמאות כמו חזרה לעבר, לערכי המשפחה, הדת והעיירה הקטנה. למעשה, הם אומרים לנו שזה מאוחר מדי. הנה, תראו מה קרה לנייט כשהוא ניסה.

וזה, בעיני, מקור הייאוש הגדול שתוקף את כל מי שצופה ב"עמוק באדמה" (במיוחד אם הוא עושה את זה כמוני, בשלושה שבועות מרוכזים של צפייה לילית). זה לא העיסוק החדשני והמרתק במוות - משהו שכולנו מעדיפים להדחיק ביום יום - אלא ההתבוננות קרת הלב בחיים. כתב האישום שמנסחת "עמוק באדמה" חריף מאין כמוהו - והגנה טובה קשה למצוא.

כשקומדיות אמריקניות כמו "סיינפלד" או "משפחת סימפסון" עשו את זה, היה אפשר לקחת אותן בקלות. ש"הסופרנוס" הציגה את הריקבון המשפחתי, לא באמת הזדהנו עם גיבוריה, בשל עיסוקם יוצא הדופן. "עמוק באדמה" אותנטית הרבה יותר. העיסוק המשפחתי המיוחד במקרה שלה משמש כזרז עלילתי, ולא מונע מהצופה הממוצע למצוא את עצמו, את בני משפחתו או את חבריו על המסך. 

ו"עמוק באדמה" מנצלת את זה. זו סדרה חסרת רחמים, שמניחה לרגע את הפטיש רק כדי לחבוט בצופיה ובגיבוריה בקורנס. ובסופו של דבר, זו חולשתה של הסדרה - "עמוק באדמה" היא סדרה גאונית, משוחקת היטב, כתובה ומצולמת נפלא, אבל הלב שעומד מאחוריה הוא אכזר, אולי אכזר מדי.