מסמך מזעזע: כך מתעללים בקשישים בבתי האבות

"87 שנים חיה אמא שלנו, מרים אברהם ששון, בכבוד, ודווקא עכשיו, כשהיא בגיל הזה, חסרת אונים, תשושה, מוגבלת פיזית, בלי יכולת דיבור ובמצב בריאותי קשה, דווקא עכשיו, כשהיא צריכה טיפול מסור והשגחה מיוחדת מידי מי שאחראים לה בבית האבות שבו היא נמצאת – מפקירים אותה ומזניחים אותה בצורה שמסכנת את חייה", אומרת בבכי נוגה מזרחי.

במשך שלושה ימים שכבה אמה הקשישה במיטתה כשרגלה שבורה ונפוחה ובלי יכולת להתלונן, ואיש מאנשי הצוות במחלקה סיעודית א'2 בבית החולים הגריאטרי בית רבקה בפתח תקווה – אחד מבתי האבות הגדולים בישראל, שמנוהל על ידי יו"ר איגוד הגריאטרים בישראל, ד"ר שי בריל – לא הבחין בבעיה. חמור מכך, מי שעודכן לא העביר את המידע הלאה, וכתוצאה מכך החמיר מצבה של הקשישה והסתבך.

לפני שבועיים, כשמזרחי עיסתה באהבה את רגליה המשותקות של אמה ומשחה אותן במשחה יקרה למניעת פצעים, שאותה הביאה עימה מהבית, היא הבחינה בנפיחות ברגלה השמאלית. "זה נראה לי מוזר, כי מאז שאמא התאשפזה במקום, לפני שנה ושבעה חודשים, בעקבות אירוע מוחי שעברה, היא לא יכולה לזוז, אפילו לא במיטה, ורק הצוות הסיעודי שמחליף לה טיטולים הופך אותה מצד לצד. אז איך בדיוק זה קרה?", היא תוהה.

היא ביקשה מאחת האחיות במחלקה שתסתכל על הרגל גם היא. "האחות הגיעה מיד ואישרה שהרגל מאוד נפוחה", מספרת מזרחי. "תוך כדי שאנחנו מדברות, רופאה אחת ניגשה לאחד החולים האחרים. ביקשתי מהאחות שתזמן אותה גם אלינו, והיא הבטיחה לי שמאוחר יותר היא תראה את אמא. נרגעתי, כי ידעתי שאמא שלי בידיים טובות". היא נפרדה מאמה בנשיקה על מצחה וחזרה לביתה.

יומיים אחר כך, בשבת, לפי תורנות שקבעו ביניהן בנותיה של מרים, הגיעה לביקור לילי לוי, אחותה של מזרחי. מספרת לוי: "אחותי היתה בטוחה שהבעיה

ברגל טופלה ולא דאגה, אבל כשבאתי לעשות לאמא מסז' ראיתי שהרגל שלה נפוחה עד המפשעה. אח שהסתובב במחלקה הציע לי לדבר עם טוני, העובדת הזרה שעוזרת לצוות לרחוץ את החולים, אולי היא יודעת מה קרה לאמא שלנו. "רתחתי. מה זה 'אולי היא יודעת'? זה התפקיד שלה לדעת? איפה הצוות הרפואי? למה הם לא ידעו ולא יידעו אותי ואת אחותי? אבל הייתי כל כך מזועזעת, שלא היה לי זמן להמשיך לחקור. ביקשתי מהאחות להזעיק את הרופא מיד".

הרופא איבחן – בלי שישתמש באמצעי הדמיה או במכשור רפואי – שהבעיה היא סתימה בווריד והציע להזריק לקשישה חומרים לפתיחת הסתימה. "התקשרתי לאחותי בבכי וסיפרתי לה מה הרופא אמר", אומרת לוי. "אחותי אמרה שלא אסכים לשום זריקה כי אולי אמא קיבלה מכה, ושאבקש שישלחו אותה לצילום".

ניידת מד"א, שהזמינה אחות המחלקה, הסיעה את הקשישה לחדר המיון במרכז הרפואי בילינסון. "אחרי שהרופא פיענח את הצילום הוא שאל אותי מתי זה קרה. עניתי לו שביום חמישי. הוא שאל אותי מופתע 'ורק היום, בשבת, את נזכרת להביא אותה לבית חולים?'". במכתב שהפנה הרופא במיון, ד"ר יבגני סינלניקוב, למחלקה האורתופדית, לשם נשלחה הקשישה, נכתב: "בעת טיפול בה נוצר שבר בפרק הירך ברגל שמאל. מועמדת לניתוח קיבוע, בשל סכנה לנמק ברגל".

רגלה של הקשישה התעקמה והתעוותה, אך לא היה אפשר לנתח אותה כיוון שמצבה הבריאותי הסתבך והידרדר, ולכן היא רק גובסה. בין הביקורים אצל אמה מצאה לילי לוי זמן, ובעיקר צורך, להיפגש עם רופא ואחות מהמחלקה הסיעודית א'2 בבית רבקה, בניסיון להבין איך קרה ששלושה ימים שכבה האישה הקשישה בלי שאיש יתייחס לבעייתה הרפואית, שבלטה לעין, ובלי שהגישו לה כל עזרה.

"הם הקשיבו לי ואמרו שבחלק מהדברים אני צודקת, ושהם ישתדלו לשפר", היא משחזרת. "אבל אמא שלי כבר שילמה את מחיר הרשלנות. ואם אני ואחותי לא היינו מבקרות אותה כל יום, אף אחד מהצוות לא היה שם לב לרגל שלה. זה משגע אותי. הרי מחליפים לה חיתולים כמה פעמים ביום, אז איך אפשר לפספס רגל כל כך נפוחה?".

מן הראוי להזכיר שבית רבקה נחשב לאחד המוסדות הגדולים בישראל של שירותי בריאות כללית, הקופה הגדולה במדינה, שחברים בה יותר מ-70% מהקשישים בארץ. בתשובה לשאלות שהעברנו לבית רבקה נענינו: "ביום א', 17 ביולי, עם קבלת התלונה ממשפחת החולה, אברהם ששון מרים, מינה מנהל בית החולים ועדת בדיקה בראשות מנהלת מחלקה ב' ואחות אחראית לבדיקת התלונה. בסיום עבודתה תמסור הוועדה את מסקנותיה למנהל בית החולים".

בשלב זה לא ידוע האם ממצאי החקירה יטויחו – או יועברו למשרד הבריאות.

נסיעה בטנדר להובלת בקר

כשהיה בן 90, במצב גופני ומנטלי מצוין, לקה אבא שלי באירוע מוחי שגרם לו לפיזור דעת, לבלבול קל ולבעיות בהתמצאות. רופאי המחלקה הפנימית שבה אושפז הסבירו למשפחה שהוא יזדקק להשגחה צמודה והמליצו למצוא לו 'סידור'.

אפילו ביני לבין עצמי לא יכולתי להגיד את המשפט הקשה כל כך, שאבא שלי בבית אבות. זו אולי הסיבה שחיפשתי לו 'סידור' שאוכל לעכל ביתר קלות. כך הגעתי לסבב קיבוצים, שם קוראים למקום הזה 'הוותיקון', 'בית הורים' ושמות נוספים, שמורכבים תמיד מהמילה המשלה 'טבע' או 'איכות'. בסוף נפלה ההחלטה על 'נאות השדה – מרכז סיעוד ודיור מוגן' בקיבוץ שדה נחום. מנהל המקום, חגי פוקס, עובד סוציאלי עם התמחות בגריאטריה, הבטיח תמורת סכום שעולה על כעשרת אלפים שקל בחודש חיים מלאי עניין ותעסוקה לאבא שלי.

אלא שבפועל, המבנה צמוד הקרקע שטובל בירק היה רחוק מלקיים כל הבטחה בסיסית לאיכות חיים סבירה. כבר למחרת הגעתו התברר לנו שאבי הוא הגבר היחיד בין הקשישות ששוהות במקום. הצוות המקצועי היה מורכב ברובו מעולות חדשות שלא שלטו בעברית. רופא הקיבוץ האחראי על המקום לא היה זמין.

אבל זה, תאמינו לי, עוד כלום, ממש כלום. כי יום אחד אבא שלי הוזמן לבדיקת רופא גריאטרי בבית חולים לשם אבחון מצבו המנטלי. החלטנו להיות נוכחים במפגש והקדמנו לחכות לו בכניסה למרפאה. נדהמנו לראות את הנהג מושך

את אבי הקשיש מטנדר שנשא את הכיתובית 'להובלת בקר ובעלי חיים', כשהוא בלי ליווי של איש צוות. יומיים אחר כך, כשהוא הרגיש רע, הוסע אבא שלי לחדר מיון בלי תעודת זהות, משקפיים, מכשיר שמיעה ומקל הליכה. וכך הפך הקשיש שהובטחה לו איכות חיים 'ברמה' – לאלמוני.

בשבוע השני לשהותו במקום כבר הפקירו את חייו. בבלבולו הוא יצא לכביש הראשי של הקיבוץ לחכות לאמא שלי. גם שער הברזל, שהותקן בחופזה, בעקבות תלונת המשפחה, לא הפך את המקום למורשה מטעם משרד הבריאות לטפל בקשישים שמוגדרים כמו אבי 'תשושי נפש'. בלהט המפגש הראשון עם משפחתו של הקשיש בעל היכולות הכספיות, שכח מנהל המקום לעדכן את המשפחה שהוא מחזיק בקשיש ללא רשיון.

מושפלים ומבוזים בשבילו ובשבילנו, העברנו אותו למקום אחר שנושא שם מפורש ולא יומרני, שם טופל וטופח באהבה ובתשומת לב מירבית. אפילו כלבו האהוב הורשה לבקר אותו. אבא שלי היה מאושר שם, ואנחנו יחד איתו, ולו מעצם המחשבה שזכרונו שבוגד בו משכיח ממנו את ההשפלה שספג, במלוא המחיר, ב'נאות השדה'. 

"הוא יכול היה לשבור מפרקת"

לפני חודשיים, כשהוא בן 73, הועבר ב' לבית אבות קטן, אינטימי ויוקרתי במרכז הארץ, כשהוא משותק ונטול יכולת דיבור. בניו, שרצו עבורו את הטוב ביותר, הסכימו לשלם מכיסם כ-11 אלף שקל בחודש תמורת המבנה המושקע והמהודר ומיעוט הדיירים, לעומת ריבוי אנשי צוות חייכנים ותומכים.

לפני שבוע, אחרי שעובד המקום קילח אותו והחזיר אותו לכיסא הגלגלים, הוא יצא מהחדר, והקשיש, שלא שולט בשרירי הבטן, נפל על פניו עם כיסא הגלגלים ונחבט קשה. "זה היה מבהיל לראות את אבא", אומר הבן. "הפנים שלו נפוחות ומלאות שטפי דם. באותה מידה הוא היה יכול לשבור את המפרקת. זו ממש הפקרות. טיפול רשלני וכושל. אם רק היתה לי אלטרנטיבה, כלומר אם היו מבטיחים שמירה הדוקה יותר על אבא שלי במקום אחר, כבר כרגע הייתי מעביר אותו לשם, אבל לא לפני שהייתי תובע את בעלי המקום על התעללות בקשיש חסר ישע".

כתמים כחולים בפנים ובבטן

ג', בת 80, היא חולה סיעודית מורכבת שמעבירה את מרבית היום במיטה או על כורסה באחד מבתי האבות הגדולים בארץ. "לפני כשנתיים התקשרו אלי ואמרו לי שאמא שלי מאושפזת בהלל יפה, לא אמרו לי את הסיבה", מספרת ר', בתה היחידה. היא מיהרה לבית החולים ומצאה את אמה חבוטה, עם כתמים כחולים בפנים, בכתף ובבטן.

"רופא המחלקה אמר לנו שהיא הוכתה באלימות רבה", אומרת ר'. בבית האבות, לדבריה, התנערו מאחריות: "כל אחד האשים את האחר. זה קרה בין המשמרות, אמרו. לא ראינו, לא שמענו, אנחנו לא יודעים. אף אחד לא ידע כמה זמן שכבה אמא שלי על הרצפה חבולה ומוכה ומי עשה לה את זה".

הבת הגישה מיד תלונה במשטרת חדרה, שפתחה בחקירת העניין, אך התיק נסגר מחוסר ראיות. "שנה אחר כך התקשרו אלי ואמרו לי שאמא שלי ננשכה בירך על ידי חולדה. הפעם הם כבר לא התעלמו וטייחו אלא מיהרו להזמין שירותי הדברה, ולדבריהם גם דיווחו על כך למשרד הבריאות. בקצב הזה", היא מוסיפה בבכי, "אני לא יודעת מה עוד מחכה לאמא שלי, כי את כל ההשפלות האפשריות שקשיש יכול לעבור בבית אבות היא כבר עברה".

ביקשנו את תגובת משרד הבריאות למקרים שהובאו כאן, וזו תגובתו: "משרד הבריאות מקיים ביקורים יזומים וביקורות פתע בבתי האבות. במסגרת זו הוא בודק גם אירועים חריגים.

"המשרד מעמיד שלושה מנגנוני טיפול בחשד לרשלנות: באמצעות פנייה לנציב קבילות ציבור, באמצעות פנייה לאגף לגריאטריה, ובאמצעות פנייה ללשכת בריאות מחוזית".

על השאלה כיצד בפועל פועל המשרד בחשד לטיפול רשלני או להתעללות בקשישים, לא נענינו.

איך לבחור בית אבות טוב

האם מדובר במקרים פרטיים ובאירועים חריגים? האם חוסר שימת לב למצבו הבריאותי של קשיש סיעודי שמאושפז בבית אבות הוא דבר יוצא דופן? לאו דווקא. מפניות רבות שהגיעו למוסף הבריאות של "ידיעות אחרונות" מבנים של קשישים שמאושפזים בבתי אבות עולה תמונת מצב עגומה, קשה ובעיקר מטרידה. גם מי שמשלמים את מיטב כספי הוריהם וכספם-הם תוך שהם מייעדים להורים זיקנה בטוחה, מלווה בטיפול מסור וצמוד – לא בטוח שיזכו לטיפול המסור והראוי.

עם זאת, מן הראוי לציין שקשישים לא מעטים שמאושפזים בבתי אבות שבעי רצון מטיפול מסור שהם מקבלים מידי צוות אמין ומקצועי.

אז איך נדע שבחרנו לאבא או לאמא שלנו בית אבות טוב באמת? ד"ר יוסי ברגמן, אחראי על תחום הגריאטריה בקופת החולים מכבי, מציע: 

• ודאו שהמקום ברישוי ובפיקוח משרד הבריאות, עובדה שמציבה סף מינימום לעמידה בתנאים, באיכות ובמיומנות כוח האדם. 
• ודאו שהמקום מרווח, נעים, נקי ולא צפוף. שבמסדרונות אין מכשולים פיזיים שמסכנים את הקשיש. 
• ודאו שהמקום ממוזג בקיץ ומוסק בחורף. 
• ודאו שהצוות חם, מיומן ותומך, ומשתף את בני המשפחה בדיווח גם כשקורות תקלות. 
• ודאו באיזו תדירות נוכח במקום רופא. 
• ודאו שהצוות הסיעודי הוכשר ואומן לטיפול בקשישים. 
• ודאו שלפחות אחת מהאחיות היא מוסמכת. 
• הקפידו על כך שהקשיש מורד מהמיטה כל יום – אם אפשר כמה פעמים ביום – ומושב על כיסא או כורסה. 
• ודאו שהחיתולים מוחלפים בתדירות סבירה. 
• ודאו שהמצעים נקיים ומאווררים. 
• במחלקה סיעודית זכאי המטופל לטיפול פיזיותרפי משמר, ובמחלקות אחרות, על פי יכולותיו הקוגניטיביות, יש לדאוג לו לפעילות חברתית ולריפוי בעיסוק. 
• ודאו שהאוכל מגוון, מאוזן ומספק. 
• ודאו שהצוות הסיעודי שומר על עצמאות הקשיש. אם הוא אוכל בכוחות עצמו, אבל לאט, יש לשמור על מיומנויותיו ולשים לב שהצוות לא ממהר להאכיל אותו בכף במטרה 'לגמור כבר'. 
• סרבו לשימוש בחיתולים כל עוד מסוגל הקשיש לשלוט על סוגריו, גם אם הוא צריך עזרה בליווי לשירותים. 
• ודאו שאין שימוש יתר בתרופות הרגעה ושינה.
  

התערבות המשפחה בטיפול

מתי רצוי שבן משפחה יתערב בטיפול בהורה הקשיש בבית האבות? ד"ר שמואל לוי, מנהל מחלקה גריאטרית וסגן מנהל המרכז הרפואי קפלן – הרצפלד, מסביר:

"המשפחה צריכה להיות מעורבת באופן קבוע, דבר שמחייב, מעשית ופסיכולוגית, את הצוות ומקרין על התייחסותו לקשיש.

• נדרשת מעורבות יתר כשחל שינוי במצב הרוח של הקשיש או כשהוא ממעט באכילה.
• יש להתעניין בטיפול התרופתי, בבדיקות שנעשו ובממצאים חדשים, אם התגלו.
• קשיש ששוהה בבית אבות הוא עדיין באחריות קופת החולים המבטחת, ולכן בעת הצורך רצוי לבקש התייעצות עם רופא מומחה או ייעוץ מקצועי נוסף.
• רצוי שבן משפחה יהיה נוכח מדי פעם בזמן ארוחה, בכל פעם בארוחה אחרת – זהו הזמן האידיאלי לאיתור בעיות ושינויים בהרגלי הקשיש.
• להסב את תשומת לב הצוות אם התגלה פצע לחץ.
• אם הקשיש לא מרוצה משותפיו לחדר, יש לבקש להעביר אותו לחדר אחר.
• בן משפחה זכאי לבקש מעורבות והתערבות בטיפול בקשיש, כולל הודעות על תקלות".