חדש: פאב עברי ראשון ללא עישון

למקומות הבילוי הישראליים יש ריח מיוחד.  ריח מעיק כזה, נדבק, מעצבן שמכיל תערובת בלתי אפשרית של בושם, ג'ל לשיער, קרם גוף ומחששה עשנה. בחורה יכולה להשקיע מאות שקלים בבושם מהדיוטי, לפנפן את עצמה לדעת במספרה, להתאים את השסע למחשוף – ובתמורה למאמץ תכוסה בעשן סיגריות מצחין.

והנה, לראשונה בתולדות עמנו הציוני הגאה, באמצע רחוב קינג ג'ורג' בואכה כיכר מסריק בתל-אביב, מבצבץ לו מיזם חדשני – בר עברי ראשון ללא עישון, המתקרא בישראל "דובדבן, נון-סמוק-אין-סלון". ברחבת הבר הוקצתה ספה למעשנים, שירגישו סופסוף איך זה להיות מחוץ לעניינים.

"אני סופסוף מרגישה כוסית אמיתית, לא כמו אלו שיושבות בקיוטו ומחזיקות את הסיגריה בדאווין", מרוצה רותם אגוזי, בליינית תל-אביבית. "הן כאלה

 מכוערות, אבל נראות כוסיות בגלל הסטייל, או בגלל העשן הסמיך".

חיים לוין (37) ומיקי רונן (36) הם האחראים למיזם החדשני. הוא עו"ד לענייני משפחה, בעל מרכז גישור, תסריטאי ובעל מספרה. היא בשלנית, שניהלה את גבינריה התל-אביבית ואף אחזה בצהרון לפעוטות.

שניהם עישנו בעבר, אבל כבר לא. "כשהייתי בצבא עישנתי וגם עכשיו אני לפעמים גונבת שאכטה", מודה רונן. "כשבאים אלי חברים הם יוצאים לעשן במרפסת ואני יושבת איתם, בכיף. בדובדבן אני מרגישה כמו בבית, כאילו שאני מבשלת לחברים שלי. זה קונספט קיצוני, שנוי במחלוקת, אבל אני מאמינה שיש לו מקום אצל אנשים שאוהבים לבלות, לאכול, לשתות אלכוהול ולשמוע מוזיקה טובה".

שלא כמו רונן, לוין לא מתקרב לסיגריות. "אני לא מהפנאטים האלה, שהפסיקו לעשן ועושים לכולם טרור", אומר לוין. "שאנשים יעשנו, אבל רחוק ממני. שירעילו את עצמם בחוץ, שיתחברו לאגזוז של אוטו".

- לא, אתה בכלל לא פנאט.

"תשמעי, אני יוצא לבלות וסובל נורא. לפני חצי שנה הלכתי לבר עם חברים טובים, הזמנו בירות ופשוט לא הצלחתי לנשום. אמרתי להם: 'תשמעו, יש לי דמעות בעיניים, אני נחנק', שמתי כסף על השולחן והלכתי. הרעיון לפתוח מקום ללא עישון נולד כשפגשתי את מיקי. שנינו קיטרנו על הסיגריות, והיא סיפרה שיש לה חלום לפתוח מקום ללא מעשנים".

- ברור לך שאם יש מעשנים בחבר'ה, הם אלה שיכריעו לאן יוצאים.

"זה לא ברור בכלל. את חופפת, כולך נקייה, רוצה שהגבר יריח את הבושם שלך, ששילמת עליו אני לא יודע כמה. בסוף את חוזרת הביתה כאילו התפלשת בלכלוך, והכל הולך לכביסה. מכאן את חוזרת הביתה נקייה, ישר למיטה, לישון".

בית מרקחת יוקרתי

 ואכן, מבילוי בפאב הזה אין מצב שתחזרו הביתה מסריחים. המקום עבר טיהור וחיטוי משל היה בית מרקחת יוקרתי. בית הקפה שעמד שם קודם נוקה עד אחרון הפאנלים, המסננים במזגן הוחלפו והרהיטים הישנים הושלכו. "היה פה קצת ריח של סיגריות, אז החלטנו שהכל נגוע והחלפנו את כל הריהוט", אומר לוין.

- אתה לא פנאט בכלל, פעם שנייה.

"קסם לנו הרעיון של הניקיון, הקלאסיות, האווריריות. המקום הזה משדר קלאסה, אוויר נקי, לא דחוס ולא חנוק. זו חוויית בילוי שונה. בגלל זה אנחנו גם לא מטגנים פה".

- סליחה?

"אין צ'יפסים, אין פלטת מטוגנים. תחזרי הביתה כמו שהגעת, עם ריח ניחוח".

את מקומם של סיגרים מרוקאים טבולים בטחינה מחליף תפריט יצירתי (בחסות לוין התסריטאי) הכולל בוריטוס עצבני עם ריבת בצל, פלפל קלוי חריף, מלפפון כבוש וכרוב מתובל, רוסטביף חם, מוס סלמון, קסאדייה ואף "סלט כוסיות קלאסי". הסלט, אגב, לא ממש דיאטתי, אבל יש בו חסה להרגשה הרזה.

ליאור שיף, עובד מחשבים בן 27 מת"א, בדיוק מנשנש מסלט הכוסיות. "זה הופך אותי לכוסית או שככה אני יכול לשיג כוסיות?" הוא תוהה בעודו מעמיס עלי בייבי על קצה המזלג.

- לא יודעת, עם מי הגעת?

"אני לבד. החברים הלא מעשנים בדרך".

- והמעשנים?

"הם לא יבואו לפה, יש להם מספיק מקומות בילוי משלהם. אני לא סובל את הריח, והבגדים זה הקטע הכי מבאס. אתה חייב לזרוק הכל לכביסה ולהתקלח עוד פעם".

לבליינים במקום קשה בעיקר הקטע עם הכביסה. זו לא העובדה שעישון סביל גורם למחלת ריאות, לא שמעשנים מעל גיל 45 נמצאים בסיכון להתקפי לב, לא שעישון פסיבי עלול להאיץ צמיחה של גידולים סרטניים. לא. הכיבוס והקיפול קשים להם.

"כשעישנתי הייתי תולה את החולצה על הכיסא, שתתאוורר. עכשיו אני צריך לזרוק אותה לכביסה", מתאונן גל אגוזי (31) פרסומאי מת"א. "נראה לי שאני אבלה פה הרבה. יש אחלה אווירה ואחלה אוויר".

אין לאן לברוח

בצד הבר יושב אבי כהן, בן 45 מיהוד. בדרך כלל הוא יוצא וסובל, אבל עכשיו הוא נהנה. דווקא אשתו נראית סובלת. היא נשענת על המכונית בחוץ, מעשנת. "אמרנו, פעם אחת נלך לפאב של לא מעשנים, נראה איך זה".

- ואיך זה?

"נחמד". בעיני נעמה שהם, מלצרית שמתפקדת גם כמארחת, זה לא רק נחמד. "זה דבר קדוש וגאוני", היא מכריזה, "יוזמה מבורכת. עבדתי בקייטרינג ובמסעדה וכל הזמן הייתי מוקפת בעננה. לפני שבועיים ראיתי הודעה שבקרוב ייפתח כאן בר ללא עישון, ואמרתי לעצמי שאני חייבת לעבוד פה.

"אתמול ישבתי בבית קפה מעבר לכביש והחלטתי שזהו, אני רוצה לראות מה קורה. זו הפעם הראשונה שלי וההרגשה מדהימה, כזה כיף. כל האזורים האלה ללא עישון זו עבודה בעיניים, העשן הרי מגיע אליך מכל עבר, אין איך לברוח מזה, וכאן לא צריך לברוח מכלום. זה מקום שבטוח הייתי יוצאת אליו, אם לא הייתי עובדת בו".

הקהל שיפקוד את המקום לא ברור עדיין. האם יהיו אלה חברותיה הבלונדיניות של שהם? האם יגיעו פקידוני מחשבים אפרפרים שסיגריה מגעילה אותם, או

שחיינים חטובים שלא לוקחים לריאות? ומה יקרה להווי הרומנטי הנוצר בפאבים סביב עניין הסיגריה? איזה משפט יחליף את "יש לך אש" האלמותי?

"המקום בהתהוות, הוא רק נפתח לפני כמה ימים", אומר דודו מויאל, ברמן רחב כתפיים שמלהטט בין קוקטייל אבטיח ואניס, ליקר תאנים ומשקה סברס עם חתיכות פרי רוויות אלכוהול. הערב הוא מגיש למוזמנים את המשקאות און דה האוס, שיהיה להם שמח בנשמה. מויאל הוא רואה חשבון לשעבר, שהחליט לעבור לצד היצירתי של החיים. "כל מי שעובד פה לא מעשן, עשה צבא ועם תואר אקדמאי", אומר לוין.

- וככה אתה רואה את הקהל שלך?

"בעיקרון כן, אבל האמת שאין לי מושג. להרבה אנשים נמאס לספוג עשן ערב שלם וזה לא משנה אם הם בעלי הכנסה גבוהה או נמוכה, מהצפון או מהדרום. אתמול ישב פה מעשן כבד, שבמהלך שעה וחצי יצא 3 פעמים החוצה לעשן. שאלתי אותו: 'למה אתה יושב פה, לך לבר של מעשנים', אז הוא הסתכל עלי ואמר לי: 'אני לא סובל את הריח, מפריע לי שמעשנים'".

גם בניו יורק אסור לעשן בפאבים

מתברר שמדינת ישראל, שבה מותר לעשן בכל פאב ופאב – חוץ מאשר במיזם החדש – חריגה למדי בתחום. מדינות רבות אוסרות על עישון בפאבים ובברים, בהן אירלנד (שהיתה הראשונה לאסור על עישון במקומות עבודה, והרחיבה את גבולות החוק), ניו-זילנד, אוסטרליה, אירן, מלטה, טורקיה, אזורים מסוימים בקנדה ומדינות מסוימות בארצות-הברית.

"בניו-יורק אוסרים על עישון בגלל שאכפת להם מצוות העובדים", מספר חיים לוין. "הם ערכו מחקרים וגילו שהעישון הפאסיבי של המלצרים והלהקות שהופיעו בברים, השפיע על העובדים כמו על מעשנים כבדים. ביולי 2003 נכנס החוק בניו-יורק לתוקף והקנס על הפרתו עומד על אלף דולר".

- בדיוק כמו אצלנו.

"כן, ממש. בישראל יש חוק, אך הוא לא נאכף. גם באנגליה ובאיטליה לא מצליחים לאכוף את החוק, אבל הוא קיים".