אהבה בת ארבעים

מי היה מאמין. בגיל 60 לאל סטיוארט יש אלבום חדש - יצירת מופת מרגשת, מורכבת ומדהימה. A Beach Full Of Shells הוא אחד התקליטים היפים ששמעתי בשנים האחרונות. 13 שירי פולק-רוק מושלמים, מבוצעים לעילא ולעילא, מנוגנים ברמה יוצאת דופן ומופקים בדיוק מושלם.  

אם השם הזה נשמע לכם מוכר, סביר שזה בזכות האלבום הידוע ביותר של סטיוארט, "שנת החתול", שיצא ב-1976, ושיר הנושא מתוכו מנוגן עד היום ברדיו. האלבום, בהפקתו של אלן פרסונס הגאון, נחשב לאחד מאלבומי הפולק המצליחים והמוצלחים בהיסטוריה, ובצדק. אבל הוא לא הצליח להפוך את סטיוארט לכוכב בקנה מידה עולמי לטווח ארוך, גם משום שאלבומיו הבאים לא היו ברמה דומה, וגם משום שסטיוארט העדיף להסתגר בתוך סצינת הפולק, ולא לפנות לכיוון רוקי ומסחרי יותר.

הקריירה של סטיוארט כבר בת 40 שנה. היא החלה באנגליה אליה היגר עם משפחתו מסקוטלנד. האגדה מספרת שאת הגיטרה הראשונה שלו הוא קנה מאנדי סאמרס ("פוליס"), רוברט פריפ ("קינג קרימזון") לימד אותו את רזי הפריטה, וג'ימי פייג' ("לד זפלין") ניגן איתו בתחילת הדרך.

סטיוארט הביא איתו סגנון אישי מאוד - שהורכב ממבטא סקוטי קל, חיבה לטקסטים סיפוריים-היסטוריים ותשוקה עזה לגיטרות אקוסטיות צלולות. יחד עם זמרים כמו פול סיימון הוא ניגן במועדוני הסביבה והחל להתקדם בסצינת הפולק, עד ש"שנת החתול" הביא לו תהילה עולמית. העובדה שאלבומו הבא נכשל בביקורות ובחנויות, עצרה את הקריירה של סטיוארט. הוא מצדו המשיך להוציא אלבומים (יש לו כבר יותר מ-20) ולהופיע, אבל הקהל הרחב שכח ממנו בהדרגה.

תנו לו צ'אנס

למרבה העצב, לא סביר שהאלבום הנוכחי ישנה את המצב. מי שמכיר ואוהב את סטיוארט, יתענג לפגוש אותו בשיא כושרו, אבל בעידן שבו לתדמיות ושיווק יש משמעות כה רבה, כנראה שתחנות הרדיו ימשיכו להשמיע את "שנת החתול", ולא את השירים החדשים והנפלאים שכתב סטיוארט.

הצליל של סטיוארט אמנם ישן - אבל הוא אינו מיושן. סטיוארט לא משחזר את ההיסטוריה המוזיקלית של שנות ה-50 וה-60. הוא חלק אינטגרלי ממנה, ומבצע אותה כמאהב מיומן. גם באלבום הנוכחי הוא לא חורג מהקו המוכר שלו. חלק ניכר מהשירים מביאים סיפור היסטורי, ומתפקדים בעצם כמו סרט קטן. כך למשל ב-Somewhere in England 1915, שבע דקות נפלאות של תענוג מוזיקלי, ב-Class Of 58 הפיפטיזי או ב-Royal Courtship המושלם.

אין לי ספק שסטיוארט השפיע, גם אם לא תמיד שומעים את זה מהרגע הראשון, על אמנים רבים - בוודאי על הסקוטים שבהם (למשל ה"ווטרבויז" וה"דלגדוס"), אבל גם על הלהקות מגל הפסיכדלי של סוף האייטיז ותחילת הניינטינז ("סטון רוזס", "אינספירל קרפטס") - ותאמינו או לא, אפילו על שלמה ארצי ב"ירח".

סטיוארט אולי לא המציא שום דבר, אבל הוא מביא לידי שלמות את הסגנון שבו הוא פועל. בקולו המיוחד, בעיבודי הגיטרות המרטיטים ובעיקר ביכולת הנדירה לכתוב מלודיות פשוטות, קליטות וממכרות - שאינן סובלות מעודף סוכר - הוא מייצר את מוזיקה מהזן המופלא ביותר, כזו שהשנים אינם פוגמות באיכותה כהוא זה.   

אם אתם אוהבים פולק, זה אלבום חובה עבורכם. אם אתם שונאים את הז'אנר, יכול להיות שכדאי לכם לוותר, שכן סטיוארט אינו מתיימר לחרוג ממנו. אם אתם לא בטוחים מה זה בדיוק פולק, ואם אתם אוהבים את זה או לא, תנו לסטיוארט צ'אנס. נדמה לי שלא תצטערו.