שתף קטע נבחר
 

רוצה פיצוי על האונס? מאוחר מדי

מדינת ישראל יודעת לטפל בפושעים. רוצחים, אנסים ועברייני סמים זוכים בבתי הסוהר לתוכניות תמיכה, סיוע ושיקום. לקורבנות אין מערכת תומכת. קרן (שם בדוי) נאנסה באכזריות בביתה כשהיתה בת 17. שבע שנים תמימות התנהל המשפט נגד שני האנסים, משפט שסחט אותה נפשית ופיזית. כשגילתה שיש לה זכות להגיש תביעה אזרחית - כבר חלה התיישנות. במכתב לנשיא המדינה ולנשיא ביהמ"ש העליון היא מבקשת: "שימו קץ להתעלמות"

"איך ייתכן שבמדינה מתוקנת, כל אדם - בעיקר אחד שנפל קורבן לעבירה חמורה - יסתובב במערכת שואפת צדק לכאורה במשך 7 שנים תמימות, מבלי לדעת את זכויותיו הבסיסיות ביותר? אני חשה שהמדינה לא דואגת לי כקורבן וכאדם. מתחילת ההליך המשפטי הייתי ועודני לא אדם, אלא מספר של תיק. הייתי צריכה להתמודד מול המערכת הזו לבדי, מערכת גדולה ומסובכת, כשהייתי ילדה לכל דבר ועניין, שנאלצה להתבגר".

 

שני הגברים שאנסו את קרן (שם בדוי) יושבים סוף-סוף בכלא, אחרי משפט שנמשך יותר משבע שנים. קרן היתה רק בת 17 בלילה שבו הם התעללו בה, ועד היום הסיוט שלה לא נגמר. את כל הכוחות שבעולם היא אספה כדי להתלונן

 במשטרה. אבא שלה הזהיר אותה ש"יעשו ממנה קרקס", אבל היא החליטה להילחם, עם תמיכה שקיבלה מהמרכז לנפגעות אונס. "ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות כדי לאסוף את עצמי", היא אומרת. אבל היא אפילו לא הבינה כמה היא לבד.

 

קרן מרגישה שכל השנים האלה, אף אחד לא התייחס אליה באמת. אף אחד לא יעץ לה מה לעשות. לא היה אפילו מי שיסביר לה שיש לה זכות להגיש תביעה אזרחית נגד השניים שהרסו לה את החיים. היא גילתה את זה כמעט במקרה, שלושה חודשים מאוחר מדי: חוק ההתיישנות לא מאפשר לה היום לתבוע אותם. לקבל איזה שהוא פיצוי על מה שעברה.

 

אבל אין התיישנות על הזיכרונות. זה קרה בלילה אחד, בקיץ 96'. קרן קבעה להיפגש עם ידיד. הוא הגיע עם חבר. שניהם אנסו אותה באכזריות במשך שעתיים. "באותו זמן קיבלתי שיתוק", היא משחזרת. "לא יכולתי לנשום, לא יכולתי לדבר. הכאיבו לי ברמות שלא יאמנו בכלל. האיום היה כל כך גדול שהרגשתי שאני יוצאת מהגוף שלי וכאילו רואה את הדברים מהצד. זה היה אירוע שהרג אותי, שינה את החיים שלי והביא אותי למקום של חוסר שליטה טוטאלי, של קיפאון".

 

רק כעבור כשנה היא אזרה אומץ להתלונן. עד שהמשפט החל עברו עוד מספר חודשים. קרן למדה על בשרה כמה לאט טוחנות טחנות הצדק. "היה רק דיון אחד או שניים בשנה בממוצע", היא מספרת. "הדיונים נדחו כל הזמן מסיבות מפגרות. דיונים נקבעו ובוטלו. הכרעת הדין נדחתה שלוש פעמים. כל דחייה זרקה אותי מכל המדרגות מחדש. יש את כל הזמן להתחשב בנאשמים, אבל המקום שלי כנפגעת עבירה נשכח. הרגשתי שמשתינים עלי בקשת".

 

"לקורבן אין כאבי בטן"

 

זכויותיהם של הנאשמים, אם דאגתם, נשמרו היטב. עורכי הדין שלהם ליוו אותם, הכינו אותם, פנו בשמם לבית המשפט. לא פעם קרן גילתה שהדיונים נדחו בגלל כאבי גב של השופט, או בגלל כאב בטן של אחד הנאשמים. את הכאב של קרן אף אחד לא שמע. "הלוואי שהיתה לי אוזן קשבת או מישהו שידאג לאינטרסים שלי, כמו שהיה מי שידאג לכאבי הבטן של הנאשם", היא אומרת ומוסיפה כי אינה יכולה להשתחרר מההרגשה שהיא פחות חשובה ממי שפגע בה.

 

הנאשמים הורשעו לבסוף ונשלחו לכלא. אחד מהם נידון לשש שנות מאסר, השני לשנתיים. ערעור שהגישו לבית המשפט העליון נדחה. רק אחרי כן, מאוחר מדי, גילתה קרן שיש לה אופציה להגיש תביעה אזרחית נגד האנסים. היא פנתה למרכז נגה (המרכז המשפטי לנפגעי עבירה בקריה האקדמית אונו), אבל שם התברר לה למרבה הצער שחלון ההזדמנויות שלה נסגר שלושה חודשים קודם לכן.

 

במרכז אומרים שתביעה אזרחית חיונית לקורבנות רבים, שכן היא יכולה לחזק אותם ולסייע להם להשתקם. "אנחנו מאמינים שתביעה אזרחית מעצימה את

 הקורבן", אומרת ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נגה. "בהליך הזה, בניגוד להליך הפלילי, אתה לא פאסיבי. מדברים עליך. שומעים אותך. איפה שניתן אנחנו משכנעים לתבוע אזרחית, מכיוון שהמשפט סובב רק סביב הנזק של מי שבאמת נפגע".

 

קרן, כאמור, כבר לא תזכה לכך - וזה עוד לא הכל. בית המשפט קבע כי על שני הנאשמים לשלם לה פיצויים בסך של 20 אלף שקלים כל אחד. אבל אחד הנאשמים מסרב להעביר לה את סכום הפיצוי. אמו תובעת את סכום הערבות שהופקד בבית המשפט - וכעת מתנהל הליך נוסף בענין, אפילו על הסכום הפעוט יחסית הזה.

 

קרן החליטה לא לשתוק, לפחות לטובת קורבנות אחרים. במכתב שנשלח בין היתר לנשיא המדינה ולנשיא בית-המשפט העליון, היא כותבת: "אני מבקשת מכם לא להמשיך את מסכת ההתעלמות, חוסר היידוע וחוסר היחס שהיה מנת חלקי בשבע השנים האחרונות ושהיא מנת חלקם של נפגעי עבירה באשר הם. אנא מכם, אל תתעלמו ממני ועשו את מירב המאמצים שברשותיכם בהיותכם אנשים משפיעים. אני כמהה להיווכח כי יש אפשרות לעשות את הדברים אחרת, הייתי רוצה לדעת שאני יכולה לסמוך על המדינה, ולו בכך שאוכל להלחם על זכויות בעצמי". קרן קיבלה מכתב תשובה מנומס מלשכתו של השופט אהרון ברק, שהביע צער על שנגרם לה. לתשובה מהנשיא משה קצב היא עדיין מחכה.

 

כתבה שלישית בסדרה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רוני שיצר
(אילוסטרציה)
צילום: רוני שיצר
צילום: גיל יוחנן
הנשיא קצב. אל תמשיכו את ההתעלמות
צילום: גיל יוחנן
מומלצים