הלא-בוגר
"לדפוק חתונה", "מיליונים" ו"המסור" הם שלושה סרטים קצת אינפנטיליים ושונים מאוד זה מזה, אבל כמעט מושלמים בסוגם
"לדפוק חתונה". שמעו, לא רוצה להישמע רדוד או משהו כזה, אבל זה אחד הסרטים שהכי נהניתי מהם בזמן האחרון. זה לא עניין של מה בכך: השילוב בין קומדיות רומנטיות ומפגני וולגריה סקסיסטיים, שהפך כה נפוץ בהוליווד מאז "משתגעים על מרי", התחיל לייגע ולחזור על עצמו. אבל "לדפוק חתונה" (על משקל "לדפוק למתרגמי השמות מכות"), למרות שהוא עבד נאמן לנוסחה הוליוודית ידועה מראש, עשוי בכל כך הרבה חן והומור, ויש בו הופעות כל כך כריזמטיות, שלא יכולתי אלא להתמוגג מולו. אחרי עשרות סרטים מאותו שטאנץ, שנראו כמו שאריות מחוממות, הסרט הזה מצליח לקחת את השבלונה המוכרת ולצבוע אותה בצבעים זרחניים. לא יודע, אולי זה החום שמייבש את המוח, אבל הסרט הזה תפס אותי בהפתעה. פשוט התמוגגתי.
מדובר בעצם בסרט של בן סטילר, אבל בלי בן סטילר. כל הפרטנרים הקבועים שלו נמצאים כאן - אוון ווילסון, וינס ווהן ואפילו וויל פארל בתפקיד אורח קטן - ואפילו טון הסרט, שנע מהוולגרי אל הסנטימנטלי, מוכר מסרטים של סטילר או אדם סנדלר. למרות שהסרט גאה באינפנטיליות שלו, הוא גם מצליח להיות טיפה בוגר יותר, לא תמיד פוליטיקלי קורקט, ולעיתים קרובות חצוף יותר ממה שהוליווד הכל-משפחתית מרשה לעצמה. מהבחינה הזאת, "לדפוק חתונה" קרוב יותר במנטליות שלו לסרטים כמו "בית החיות" או "פורקי" מאשר ל"אמריקן פאי".
ווילסון ו-ווהן זוהרים בתפקידים הראשיים כצמד עורכי דין ילדותיים בנשמתם שמקדישים את שעותיהם הפנויות להתפלח לחתונות שהם לא מוזמנים אליהן ולצוד שם בחורות לבילוי מזדמן. כשם שהנוסחה מחייבת, הגיבורים הילדותיים ייאלצו להתבגר מצד אחד, ולקחת אחריות על השקרים האינסופיים שלהם מצד שני. ואז, כמובן, הם גם ייאלצו להמיר חיפוש תמידי אחר סטוצים באהבת אמת (רייצ'ל מקאדאמס מ"היומן" מצליחה להסיח את הדעת מכוכבי הסרט כמושא חיבתו של ווילסון). הנוסחה דופקת כמו שעון, כמו גם קצב חילופי הרפליקות המהיר כאש בין הגיבורים. דייוויד דובקין ("צוות שנגחאי", שם ווילסון היה לצד ג'קי צ'אן) ביים את הסרט עם שארם רב וחלקלקות נעימה. בימים של חום בלתי נסבל, הסרט הזה צונן ומאורר כמו המניפה של ליידי ווינדרמיר.
"מיליונים". אפרופו עונג, הנה עוד סרט כמעט מושלם. "מיליונים" הוא פרויקט מפתיע שמגיע מדני בויל, במאי שעד כה אהב ללכת על הקצה ("טריינספוטינג", "28 יום אחרי"). "מיליונים" הוא סרט ילדים שמוכיח שהבן זונה הזה פשוט מוכשר בכל ז'אנר (גם אם האווירה המלאכית של הסרט מזכירה את פרויקט הנפל ההוליוודי שלו, "חיים בלתי רגילים" עם יואן מקגרגור וקמרון דיאז). "מיליונים", שכתב פרנק קוטרל בויס (עוד בן זונה מוכשר), התסריטאי הקבוע של הבמאי מייקל ווינטרבוטום (ואב לשבעה ילדים), הוא כמו גרסת הילדים ל"תוכנית פשוטה" של הבמאי סם ריימי. אצל בויל, זה סיפורה של משפחה שבה מות האם מותיר אב ושני בנים. מותה של האם הפך את הבן הצעיר וגיבור הסרט לילד המפתח אובססיה עם קדושים נוצרים, שמהם הוא מקווה לשאוב נחמה שאמו הצטרפה אליהם (והסרט מעוגן בתרבות הנוצרית, כמעט כמו כל דרמה מערבית, אבל הוא לחלוטין נטול הטפה או מיסיונריות. חוץ מזה, מביך שבמדינה שאזרחיה קנו את "צופן דה וינצ'י" בכל כך הרבה עותקים יש עדיין מבקרים שקוטלים סרט כי הוא "נוצרי מדי". איך תגיבו לביקורת אמריקאית הפוסלת את "האושפיזין" כי הוא "יהודי מדי"?).
כשהילד מוצא צ'ימידן מלא כסף הוא משוכנע שמדובר בנס. הוא רוצה לחלקו לנזקקים, אחיו רוצה לקנות לעצמו מתנות ומעמד חברתי. בויל מביים סרט יפהפה, עמוס המצאות ויזואליות, שמצליח לנוע במיומנות בין אגדה ילדותית לדרמה בוגרת. סצינת השוד, המשמשת ציר שעליו מתוחה עלילת הסרט, מבוימת בווירטואוזיות אנרגטית שלא אופיינית לז'אנר. מה שמקסים ב"מיליונים" שזהו לכאורה סרט ילדים (ונראה לי שבני 12 יתמוגגו ממנו), אבל הוא לחלוטין סרט שנועד לתקשר עם מבוגרים המתגעגעים לילדותם. הבעיה עם סרטי ילדים היא לרוב כפולה: או שהסרט נאיבי מדי, ואז מיועד רק לקהל של ילדים קטנים, ולעיתים הוא חוטא בהתנשאות עליהם; או שהסרט מציג עמדה כפולה, של השקפת עולם ילדותית, תוך ניפוצה על ידי נקודת תצפית בוגרת. וזאת שוב התנשאות. סרטים כאלה מעצבנים אותי, כי הם לא נותנים מקום לנקודת התצפית הייחודית של ילדים, שעדיין רשאים לבנות לעצמם עולם פנימי שלם, מבלי שהמציאות תתערב בתוכו.
"מיליונים" שייך לסוג שלישי, הנדיר והיפה יותר ("אי.טי" הוא תמיד דוגמה נאותה לסוג הזה): סרט הנצמד לנקודת התצפית של הילד, אבל מתעד את השתנותה. הילד מתבגר תוך כדי העלילה. אבל מצד שני, הילדותיות והנאיביות של הגיבור מצליחות לשנות במעט את העולם סביבו, או לפחות את השקפת עולם של המבוגרים. זה מה שקורה ב"מיליונים", אגדת כריסמס מתקתקה וחיננית, שמצליחה, כמעט באגביות, להגיד דברים מקסימים על אמונה, צדקה ושוויון.
"המסור". גם סרטי האימה, כבר עסקנו בזה, הם מוצר הוליוודי לוהט בשנים האחרונות. המתמטיקה פשוטה: סרטי אימה לרוב די זולים להפקה, ויש להם קהל קבוע שיזלול אותם בקולנוע ובדי.וי.די ויעשה רווח שקל לנבא אותו מראש. הכלכלה קבועה: תפיקו סרט אימה בפחות מ-20 מיליון דולר, והוא יעשה לכם כסף. תפיקו סרט אימה ביותר מ-50 מיליון דולר והוא יעשה לכם בושות. אפשר לקרוא לזה "חוק קונסטנטין", על שם הסרט היקר מדי עם קיאנו ריבס שמתפקד כהוכחה לאקסיומה. אבל גם בתוך עולם האקסיומות הזה "המסור" הוא מוצג אבנורמלי: הוא הופק ב-1.2 מיליון דולר (פאקינג 1.2 מיליון דולר! הסכום שבו תוכלו להפיק בארץ את "ללכת על המים", "מטאליק בלוז" או "הכלה הסורית") והכניס בינתיים יותר מ-100 מיליון דולר בכל העולם. אלינו הוא מגיע באיחור מפלצתי, רגע לפני שכבר מסתיימים הצילומים ל"המסור 2". ביזיון.
מבחינה קולנועית, "המסור" הוא סרט כמעט מרושל. הוא לא מתחבט יותר מדי עם תסריט שלם וסגור, הוא מכניס פלאשבק לתוך פלאשבק, מבלגן את ציר הזמן של העלילה ומשאיר לא מעט חורים פעורים. למי אכפת. העניין בסרט הסרט הוא לא הסיפור אלא האלימות חסרת הפשרות. להבדיל מסרטי האימה הסטריליים שהפכו למוצרי פופ לבני הטיפש עשרה, "המסור" הוא סרט מזוהם, כמעט סדיסטי (ומציג, בין השאר, את הדילמה שלא הייתם רוצים להיקלע אליה: האם תוכלו לנסר לעצמכם את הרגל ואז להרוג בן אדם כדי להציל את עצמכם?). הוא מחזיר את סרטי האימה לשנות ה-70, לסרטים של ג'ורג' רומרו, ג'ון קרפנטר וטובי הופר, סרטים כמעט מחתרתיים שלא דפקו חשבון עם כמות האלימות שלהם.
אלה הסרטים - "המנסרים מטקסס", "ליל המסכות" ו"יום שישי ה-13" - שעשו את מהפיכת האימה הגדולה של הסבנטיז. ג'ון לנדיס (במאי "האחים בלוז" ו"זאב אמריקאי בלונדון") ניסח היטב בראיון לסרט התיעודי "סיוט אמריקאי" למה הסרטים ההם היו כל כך מהפכניים: "להבדיל מסרטים הוליוודיים שבוימו על ידי מאסטרים שהרגשת שהם מגינים עליך מפני הזוועות, הסרטים האלה בוימו על ידי פסיכופתים אמיתיים. פשוט אי אפשר לדעת לאן הסרט ילך". תשכחו מבמאים המדברים על כך שהם מעדיפים לא להראות את האלימות, כי הסוגסטיה האנושית יותר מפחידה. הסרט הזה הוא בית מטבחיים. וג'יימס וואן, הבמאי, של "המסור" הוא אולי לא אמן הסיפור הכי מלוטש בעולם, אבל אלוהים, הוא פסיכופת. הסרט הזה אלים, קיצוני, נטול רחמים ולא לוקח שבויים. בדרכו האנדרגראונדית גם הוא מופת וירטואוזית של המצאה ומניפולציה. הכניסה לסרט על אחריותכם.
עוד ב"סינמסקופ": למה מפיצי הדי.וי.די מקצצים לנו את הפריים? - בגיליון "פנאי פלוס"
