"דברים": יום חורבן מודרני

ספק אם איזה תיאור מהתיאורים יכול להשתוות בעוצמתו לקריאה קורעת הלבבות של משה בראשית הפרשה. פתאום הוא מטיח "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". אוי כמה כאב, כאב בדידותו של המנהיג הלאומי. כל מנהיג שנמצא שם למעלה בצמרת יודע את כאבו של הבודד המחליט, הקברניט. סביבו המון פקידים, שמשים ושאר לוחכי פנכה. כשיש תהילה, כולם חולקים אותה; כשיש צרות, הוא הולך בלילה לישון לבד וקם בבוקר רק עם עצמו. מחליט לבד, סופג לבד. התהילה שייכת לכולם, והכישלונות היתומים נערמים תמיד לפתחו. תלונות מערב עד בוקר, חשדנות, חשדות ואי-אימון מוחלט. ובכל זאת, הוא ורק הוא צריך לראות את הנוף כולו, לבחור מסלולים ולנווט. מכאן המתח הסיפורי המתמיד - בין גדולתו של משה לקטנוניות מאבקיו הקבועים והשוטפים עם העם, שבטיו ומנהיגיו. מכאן כעסו ומכאן תסכוליו.

סמיכות הפרשיות לתאריכי השנה אינה מקרית. שלוש הפרשות הקודמות לתשעה באב, חג החורבנים היהודי, מלאות בנושאי ארץ ישראל. גבולות, הבטחות, מלחמות, כיבושים ואזהרות. נראה כי הארץ והליכי ירושתה ירדו כרוכים לעולם יחד עם החורבן, ההרס, הפינוי וההגליה. וההחלטה בין קיום הבטחות למימוש איומים היא החלטתו של אדם הגר בארץ ודרך חייו. בשל סמיכות הפרשה לצום תשעה באב, נקדיש כאן מספר מילים למועד מיוחד זה.

בין איכה למגילת העצמאות

המסורת היהודית חיברה הרבה מאוד תאריכי חורבן לתשעה באב. כשם שחודש האביב מרכז סביבו תארכי גאולה - מיציאת מצרים ועד ליום העצמאות - כך חודש מנחם-אב מרכז סביבו אסונות וטראומות. "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר"... אחר-כך הוסיפו לרשימה גם את יום גירוש ספרד, ואפילו כמה תאריכי שואה עכשווית הודבקו ליום העצוב הזה. יש חכמה קיומית גדולה בריכוזם של כל ימי האבל בתאריך אחד. החיים אינם אבל מתמשך. כוחה של המסורת היהודית הוא באהבת החיים לא בפולחני המוות. אנחנו מצווים להתאבל כשצריך, אבל לא יותר מדי; מיד בתום ימי האבל, כוח החיים גדול יותר - והחיים חייבים לחזור למסלולם. לכן מנקזים את זיכרונות האבל למקום אחד וכל שאר החיים יכולים להיות פנויים מהאבלות והחורבן, פנויים לשמחת חיים וחדוות יצירה ובניין.

בימינו, אני חושב שצריך לבטל את יום השואה "הציוני" שנקבע בסמוך לתאריכי ואירועי מרד גטו ורשה, ולחבר את יום השואה המודרני לימי השואה ההיסטוריים. תשעה באב יכול לשמש אכסניה טובה לציון האבל הגדול של דורנו, אכסניה טובה הרבה יותר מהיום המלאכותי, שנקבע בדור האחרון על-פי שיקולים פוליטיים, ולא מתוך תודעה היסטורית. ועד אז, מה נעשה עם התשעה באב הקיים? אי אפשר יותר להתייחס לחיים היהודיים כאילו מדובר בחורבן בלבד. כשירושלים הבנויה היא בירת ישראל, אי אפשר להמשיך ולקונן על אפרה, עפרה וחורבותיה - זו סתירה גדולה מדי ובוטה מדי, שהופכת את היום הזה לארכאי ומנותק מתודעתם של רבים בישראל. סתירה הממשיכה את ההתעלמות הדתית והתיאולוגית מהעוצמות והמשמעויות של הקמת מדינת ישראל.

מדינת ישראל איננה המשך החורבן היהודי הקלאסי באמצעים אחרים. המדינה היא שינוי כיוון, ניסיון לשבור את המעגל הפתולוגי של גירוש, רדיפות, חורבן ופוגרומים, ולהציג חלופה של עצמאות, ריבונות ושליטה על גורלנו. נכון לעכשיו, אנחנו מצליחים במשימה, ולכן צריך לשנות גם את אופיו של יום האבל הלאומי שחל להיות בשבוע הבא. זה לא נכון לציין ביום הזה רק את חורבני הבתים הקודמים, מבלי לציין בעוצמה לא פחותה את הקמת הבית השלישי, המודרני - מדינת ישראל. לכן, ראוי הרבה יותר בעיני לציין כך את תשעה באב המודרני: חציו אבל, קינות וקריאת מגילת איכה, וחציו - מחצי היום ומעלה - שמחה שתצוין בסעודת הודיה על הגאולה והפדיון, ותלווה בקריאת מגילה אחרת ומחייבת לא פחות - מגילת העצמאות. יכול להיות שכך אנהג בעצמי מהשנה ואילך.