CSI: תמריץ מזירת הפשע

כבר מזמן לא הוצגו מדענים בתרבות ההמונים באור חיובי כל כך כפי שמציגה אותם השלישייה המנצחת של סדרות הטלוויזיה: ":CSI זירת הפשע", CSI": מיאמי" ו-"CSI: ניו יורק". בכינוס השנתי של האגודה האמריקנית לקידום המדע שנערך בפברואר 2005 בעיר וושינגטון, בחנה קבוצה של מדעני זיהוי פלילי אמיתיים את הסדרות מבעד למיקרוסקופ.

הסדרות הבדיוניות הפעילו שלא מדעת לחץ על תובעים בבתי משפט אמיתיים.

"המונח 'אפקט CSI' נכנס לשימוש בערך ב-2003 כשהסדרה החלה להיות פופולרית באמת," אומר מקס האוק מומחה לבחינת סימני ראיות ומנהל התכנית למדע הזיהוי הפלילי באוניברסיטת מערב וירג'יניה. "המונח מדגיש את הציפיות הגבוהות, שאי אפשר לעמוד בהן, שהמושבעים עשויים לפתח לגבי ראיות פיזיות. התובעים חוששים שאם אין בידם להציג ראיות פיזיות מוצקות כמו שהמושבעים רגילים לראות בטלוויזיה, יסיט הדבר את גבול הספק הסביר."

האוק מביא לדוגמה מקרה שעלה לדיון בשנה שעברה בלוס אנג'לס שבמרכזו עמד חלוק מוכתם בדם. "המושבעים היו המומים כשנוכחו לדעת שבמעיל לא נערכו בדיקות דנ"א," אומר האוק. "אכן כן, אבל לובש החלוק הודה שנכח בזירת הרצח וניסה לעזור לקורבן, ולכן המעבדה טענה שלא הייתה סיבה לבדוק את החלוק - העד הרי הודה שהיה שם." לדברי האוק רוח הדברים שנשא השופט בעקבות כך היו ש"הטלוויזיה לימדה את המושבעים מהן בדיקות דנ"א אך לא מתי להשתמש בהן."

ואכן, רבים עדיין אינם יודעים מה עומד בבסיסן של בדיקות הדנ"א. מעבדה יכולה למשל לבקש דוגמת בגד של נעדר כדי להשוותה לדנ"א של שרידים בלתי מזוהים. חולצות כפתורים מתאימות ביותר למטרה מפני שתאי עור נוטים להיתפס סביב הצווארון ההדוק. "באחד המקרים ביקשנו מן המשפחה לשלוח חולצות כאלה לבדיקה," נזכר דמריס לי מן המעבדה לזיהוי דנ"א של הצבא האמריקני. "והם שלחו לנו חולצות חדשות של הנבדק, עדיין באריזה. הם לא האמינו שאנו רוצים חולצות מלוכלכות."

פושעים חשים אף הם את קדחת CSI ועושים את שיעורי הבית שלהם. "שמעתי שבבתי הסוהר עוקבים בקפידה אחרי הסדרה," אומר ריצ'רד ארנס מומחה לזיהוי פלילי בכלי נשק מפורט וורת' שבטקסס. "ובתי הסוהר נעשים כמעט לבתי ספר לפשע בשביל אנשים מסוימים. הם מתבוננים בקטע מסוים ואומרים, 'אז ככה תפסו אותי. טוב, אני לא אחזור על הטעויות האלה שוב.'"

במקום זאת הם יעשו טעויות חדשות. "כשהם מנסים להימנע מזיהוי על פי מה שראו ב-CSI הם למעשה משאירים בעקבותיהם עוד יותר ראיות," טוען האוק. "דוגמה טובה לכך היא שבמקום ללקק את המעטפה (מחשש לספק דנ"א ברוק) הם ישתמשו בסרט הדבקה. ובכן, סביר להניח שהם ישאירו טביעות אצבעות על הסרט, והסרט ידביק אליו שערות וסיבים מן הסביבה. ולכן ככל שאתה מנסה להתחמק מזיהוי אתה בעצם משאיר אחריך עדויות רבות יותר."

עוד השפעה שיש לסדרה היא על תלמידי המכללות הסבורים שהיא מדליקה. ב-1999 העניק המכון של האוק תואר בוגר לארבעה סטודנטים שבחרו להתרכז בזיהוי פלילי. "אנחנו עכשיו החוג הגדול ביותר בקמפוס," הוא אומר. "ואם מחברים את מספר התלמידים בכל ארבע שנות הלימוד יש לנו יותר מ-400 סטודנטים." אולי השיעור החשוב ביותר שלהם הוא שהחיים האמיתיים אינם דומים כלל לתכנית טלוויזיה. האוק אומר לתלמידיו שהמציאות "כרוכה הרבה פחות בלבישת מכנסי עור אופנתיים ובנהיגה ברכבי "האמר", והרבה יותר בלבישת סרבלי מגן ובזחילה מתחת למרפסות הקדמיות של בתים בחיפוש אחרי חלקי גופות. בכל הכנות, בכל ימי חיי לא לבשתי מכנסי עור."

האוק מתקשה גם לצפות בעמיתיו הטלוויזיוניים כשהם משתמשים בציוד אנליטי שאינו קיים במציאות. "אנחנו מתלוצצים ואומרים שאנחנו צריכים להשיג את אחד המכשירים האלה, זה ממש ציוד טוב," הוא אומר. (למראה מסדי הנתונים המדהימים שהוצגו באחד הפרקים העיר אחד מחברי "למה הם לא שואלים את המחשב פשוט מי עשה את זה?"). עוד דבר שמעצבן את האוק הוא הנוהג של החוקרים בסדרה להלך במקומות סגורים וחשוכים שבהם אירע הפשע. "הם תמיד משתמשים בפנסים," אומר האוק. "אני לא יודע למה. אני בדרך כלל פשוט מדליק את האור."