"פעם חשבתי שהעולם הזה מאוד מאוד ורוד"

לא, לא מדובר כאן ברחמים עצמיים, למרות שקל לזהות אצל סקעת ניצוצות סנטימנטליים. זה מבט עמוק פנימה, על "הילד התמים", לדבריו, שהפך בן רגע לכוכב, שמתמודד לראשונה עם גדודי מעריצות מתעלפות ועיתונאים פולשניים. "היו לי לילות ללא שינה, שבכיתי. הייתי יושב וחושב כל הזמן על כל מה שקורה לי, על כל מה שעובר עליי. מה יהיה, מה עשיתי נכון, מה אני צריך לעשות, איך אני מחזיר למי שנותן לי. זה דבר שמטריף אותי, אני מקבל כל כך הרבה, מגיע הביתה ומחכות לי ערמות של מתנות ומכתבים, ואז אני שואל את עצמי: ומה אני נותן בחזרה?".

אבל גם אם לפעמים נדמה שסקעת מפריז מעט בחשיבותו, קשה לשכנע אותו שזוהי סערה בכוס מים. "נכון, בן אדם שלא מכיר אותי אולי יחייך ויגיד 'צרות של עשירים', אבל אלה הצרות שלי", הוא פוסק.

סקעת השתנה בשנה האחרונה. הוא הראשון שיודה בכך. הפך פחות טבעי, יותר חשדן, יותר מפוכח. את מילותיו הוא בורר בזהירות לעיתים מייגעת. אבל אל תתבלבלו, אחרי הכל זה אותו סקעת, עם אותו חיוך קולגייט צחור, עם מצבור קלישאות לכל שאלה, וכן, למרות הכל, גם עם אותו קסם שקשה לעמוד בפניו כשהוא מנסה לשכנע שלא פשוט להיות כוכב נולד, או נוגע בך באופן אגבי כשהוא מדבר. "היו לי כמה רגעים שהרגשתי מאוד בודד, אלה היו הרגעים הכי נוראים בעולם", הוא אומר. "זה קרה בעיקר בחודשים האחרונים, בטירוף של עבודה, כשמהבוקר עד הלילה אני בחזרות, בפגישות ובהופעות, כולל אלה באילת. היו רגעים שהגעתי הביתה ושאלתי את עצמי: 'מה עשית בשביל עצמך היום?', ואני יושב לבד בסלון ומרגיש בודד. בעיקר בגלל שזה נע מקיצוניות אחת לשנייה. מהופעה מול 50 אלף איש, ממצב שלא נותנים לי ללכת להשתין, אני מגיע הביתה ואני לבד. זה לא נקלט וזה לפעמים עצוב.

"אני מגיע אחרי 16 שעות עבודה, יושב על הספה ומרגיש שלא עשיתי כלום בשבילי. עם מי דיברתי היום, עם מי נהניתי, מה עשיתי בשביל עצמי? אני מרגיש שהיום שלי רק התחיל. בגלל שאני גר לבד, אז לפעמים אתה רוצה לחזור הביתה ושיהיה שם מישהו שתוכל לספר ולדבר ולשתף.

"בכלל, בשנה האחרונה נפרדתי מהמון דברים. נפרדתי מהבית שלי, נפרדתי מההורים שלי, מהעיר שלי, נפרדתי מאהבות גדולות שהיו לי, נפרדתי מהחיים האנונימיים שהיו לי, נפרדתי מהילד שבי, התבגרתי. אבל בעיקר נפרדתי מהתמימות. ברמה האישית והמקצועית, היו לי המון פרידות. נסגרו הרבה פרקים בחיי ונפתחו אחרים. והכל קרה בבום, גם בחיים האישיים".

לא בכדי יעצה ריקי גל למתמודדי "כוכב נולד" בסוף העונה הקודמת לגשת לטיפול פסיכולוגי. בניגוד לאמנים ותיקים שבנו לעצמם קריירה בעבודה מאומצת של שנים, "הנולדים" נדחסים לתוך קריירה של ארבעה זמרים לפחות בפחות משנה, מבלי שאיש יכשיר אותם להתמודד עם החשיפה והאינטנסיביות שהמקצוע הזה מצריך.

שנה עברה מאז הגמר בניצנים. מה למדת על עצמך?

"כל מה שקרה לי השנה גרם לי להבין שאני בן אדם הרבה יותר רגיש. מצאתי את עצמי בוכה הרבה, דבר שלא קרה לי בעבר. סף הרגישות שלי עלה. אני חשוף יותר מבעבר, יש לי פחות מחסומים. אני לא מתבייש כבר בכלום, כי כאילו כבר יודעים עליי הכל. אני חושב שהבכי הזה מגיע ממקום של התבגרות, של להרשות לעצמך להרגיש. עד לפני שנה הייתי בן אדם עצור ומאופק, שדואג לסביבה שלו ורק אחר כך לעצמו. לפעמים אני חושב שחבל, שאני צריך לדאוג קצת יותר לעצמי. זה כמו אמא שלי, היא דואגת לכולם חוץ מלעצמה. זה דבר שמצד אחד מעולה ומצד שני נוראי, כי אתה עושה הכל בשביל כולם, ואז אתה מוצא את עצמך שואל: עזרתי לכולם ואיפה אני עכשיו? אני מרגיש שבשנה הזאת הפכתי מילד לאדם בוגר".

אתה מתאבל על הילד הזה?

"עצוב לי על הילד הזה, הילד שאני לא אהיה יותר. אני נמצא במקום כזה בחיים שככל שקורים לך יותר דברים, אתה גם מגלה דברים חדשים. פעם חשבתי שהעולם הזה מאוד מאוד ורוד. כשעברתי את המבחנים ללהקות הצבאיות אבל לא נכנסתי כי היתה שם איזו פאשלה, וכולם אמרו לי: אתה תילחם עד שתיכנס כי עברת את זה ביושר, אני אמרתי: לא, מי שצריך לעבור יעבור ומי שלא - לא. והאמנתי שהכל ורוד, לפי הספר. וכל מה שצריך לקרות קורה. והיום אני רואה שזה כל כך לא נכון. זה מקצוע עם הרבה אינטרסים. כל מה שעשו עליי ועל מויאל למשל, פגע בי נורא. יש בי משהו שמאמין בטוב, שלא מאמין ברוע. לאנשים אחרים אני יכול להגיד תיזהרו, אני יכול לקרוא חיים של אנשים אחרים ולהגיד להם בדיוק מה יהיה, ולעצמי, נשארה בי התמימות של אני מאמין, כי אמרו לי שזה בסדר, אז יהיה בסדר. וזה לא ככה".

עד לפני שנה הוא היה סטודנט אלמוני בבית הספר למשחק בית צבי. סקעת לא מתגעגע ולא מתחרט שעזב לפני שהשלים שלוש שנות לימוד. "מה שהייתי צריך להפיק מבית צבי הפקתי, וזהו".

עכשיו, הוא אומר, זה המבחן האמיתי. אבל המבחן האמיתי, אם לשפוט על פי כמות מעריצותיו הרוטטות ולוח הזמנים האינטנסיבי, הוא האם יצליח לשמור על שפיותו. סקעת מתחבט בסוגיה ברצינות. הדבר האחרון שהוא רוצה שיחשבו עליו זה שהוא מנותק מהעם או חלילה מתנשא. לכן הוא מבקש לשמור על באלנס, להיות במקום טוב באמצע. "אני עושה דברים רגילים כדי להרגיש רגיל. למשל, ללכת ברחוב או לשבת בים. השבוע אני ועדי (כהן, א"ס) נסענו באופניים ביחד. הרכבתי אותה ונסענו לאורך כל תל אביב. כל הדרך הזענו, אבל זה היה כל כך כיף. הגענו לים ונכנסנו למים. אני נכנסתי עם בוקסר, והיא נכנסה עם חולצה ומכנס קצר ופשוט אמרנו: 'די, אנחנו רוצים לחיות חיים של בן אדם נורמלי'. אני אסתובב ברחוב, אפילו שייעצרו ויסתכלו עליי ולפעמים יהיה לא נעים. אבל אני חייב את זה בשביל הנפש שלי. היו מצבים שהייתי חי מהבית לבמה, לאולפן, לחזרות. אתה לא רואה עולם. אני לא יכול ככה. אני צריך לשבת במקומות ציבוריים, לראות את הים".

מה חשבת על ההצעה של ריקי גל למתמודדים לפנות לטיפול פסיכולוגי?

"מאז ומתמיד הייתי בן אדם שעובר הכל לבד, כמעט לא מדבר עם אף אחד. אני יודע, זה מאוד לא בריא. אני חושב שבשנה הזאת היתה לי סוג של רגרסיה. הרגשתי שכל מכלי הנפש שלי התמלאו. הרגשתי שדי, אין מקום יותר, הכל מתחיל לדלוף החוצה. תמיד הייתי בן אדם שעובר הכל לבד. ויש לי חברים מאוד טובים, שאני מספר להם המון דברים, אבל גם הם לפעמים אומרים לי שאפילו הם לא יודעים מי אני באמת. כאילו הם יודעים עליי הכל, כי אני מאוד חשוף איתם, אבל תמיד זה נראה שלהראל יש עולם משלו, גלקסיה משלו. אני עובר הכל לבד, ואין, עוד שנייה מתפוצץ. אבל אתה מבין שאתה צריך לדבר המון, ולהתייעץ, כי אי אפשר לעבור את זה לבד. לא יעזור, אי אפשר לעבור את כל המהפך הזה לבד. הפכתי מ-A ל-Z. זה קשה, אבל טפו טפו, יש לי חברים מאוד טובים ומשפחה תומכת".

בכל זאת, אם תרצה, אני מכיר פסיכולוג מצוין.

"מאוד הייתי רוצה, אבל אני אענה לך על זה באופן לא אחראי: פשוט אין לי זמן. חוץ מזה, אני מרגיש שרק אני מבין את עצמי, רק אני יודע מה טוב לי. וזאת טעות. אבל אני מוכיח לעצמי שרק אני כנראה יודע מה טוב לי".

אולם החזרות של המחזמר "מי שחלם" נראה במבט ראשון כמו שיעור ספינינג למתקדמים. הרבה אנרגיה וזיעה משחררים שם הרקדנים והזמרים הצעירים, בתקווה שאולי עכשיו יצליחו סוף סוף לעבור את מחסום האנונימיות. בצד, על כיסא כעור מפלסטיק, יושב לו סקעת, נינוח, מעלעל במדור האסטרולוגיה השבועי - הוא דווקא לא מזיע.

עוד רגע יתכנסו השחקנים לקריאת המחזה, בתקווה לקצץ את האורך המפלצתי של ההצגה, כמעט שלוש שעות, לשעתיים. למרות העובדה שבואי היה מתואם עם מנהלו של סקעת, בהפקת "מי שחלם" לא משתוקקים לשתף עיתונאי בתהליך החזרות. גם בפעם השנייה, לאחר התערבותה של יחצנית המחזמר, מסרב המפיק להכניס אותי לאולם. הדרמה הקטנה שמתחוללת כאן קשורה אולי לפרסומים לא מחמיאים על הפקת המחזמר, שביים גדי ענבר, בכיכובם של עודד תאומי, גילה אלמגור וחני נחמיאס.

הדיווחים מספרים על מכירות כרטיסים חלשות ויחסי ציבור פרובלמטיים. העובדה שסיפור חייו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין מעובד למחזמר מסחרי רב משתתפים מעוררת מחלוקת. רבים חושבים שלרבין יש סיבה להתהפך בקברו.

"אני חושב שאם רבין מתהפך בקברו זה אך ורק מנחת, והוא עובר משינה לא נוחה על הבטן לשינה נעימה על הגב. אני חושב שלמחזמר הזה יש סיפור מקסים, יפהפה, מרגש, שנוגע ללב. יש במחזה כמה רפליקות של לאה רבין, כמה ימים לפני הרצח, שאתה אומר לעצמך, זה בדיוק מה שקורה לנו היום במדינה. היא אומרת לאחד המפגינים: אתה לא שם לב מה אתה עושה, שאתה מסית אנשים לרצח ולקיצוניות. עוד 10 שנים הילדים שלך, שאתה מסית אותם עכשיו, יגדלו, ותהיה פה מלחמת אחים. משפטים שרבין אמר בשנות ה-60 וה-70 נכונים היום. אני פתאום מבין שמלחמת העצמאות שלנו לא נגמרה, היא עדיין נמשכת. המחזמר הוא לא רק על רבין אלא על החיים שלנו. הדמות שאני מגלם משקפת כמעט אחד לאחד את מה שהמדינה עוברת, לא בהכרח את חיי המנהיגים. את הסיפור של רבין כולם מכירים. ואני חושב שהוא יוצא במחזה הזה בן אדם.

"הרבה דברים שאנשים לא יודעים עליו זה איזה בן אדם לבבי ומקסים הוא היה; אבא, סבא, נורא נחמד, נורא חכם. נורא שונה באופי שלו, בדרך שלו. הדהים אותי שכל היריבויות הפוליטיות הן כמו יריבויות בין סלבריטאים, כמו שני שחקנים שרבים על אותו התפקיד. היו כמה דברים שקראתי שהוא אמר וממש הזדהיתי איתו".

סקעת מגלם ב"מי שחלם" את דמותו של אורי, ידידו של רבין הצעיר. "זאת דמות מאוד רב גונית, מאוד מאתגרת כשחקן. אני מרגיש שהיא נותנת לי הזדמנות להתפתח".

זהו לו תפקיד ראשון בתיאטרון, וסקעת מודה שבכלל לא התכוון להשתתף במחזמר. "אבל אז קיבלתי את המחזה והרגשתי שאני קורא משהו היסטורי", הוא נזכר. את האפשרות שליהוקו הוא גימיק שיווקי גרידא - כלומר, כזה שיביא את המעריצות - הוא שולל תחילה על הסף, אבל אז נכנע, מתעשת ואומר: "חשבתי על זה הרבה לפני. נורא פחדתי שמלהקים אותי רק בגלל שאני עכשיו שם, ולא רציתי. דאגתי שהבמאי יישב איתי, ויבדקו אותי, שיראו שאני מתאים ושיאמינו שאני באמת תפור לתפקיד הזה. ורק אחרי שהבנתי שהם באמת רוצים אותי לא בגלל מי שאני, הסכמתי. חוץ מזה, אם אני אצליח בגלל המעמד שלי להביא ילדים ונוער להצגה הזאת, אז עשיתי את שלי. כי אחד הדברים החשובים במחזמר זה שהוא בא להנחיל לדורות הבאים מי היה רבין ומה היה בשנים האלה. זאת הצגה חינוכית, זה לא סתם עוד מחזמר. זה כמו לפתוח ספר היסטוריה".

בשבוע שעבר חגגו לסקעת במועדון המעריצות שלו יום הולדת 24 במסיבה מושקעת בראשון לציון. סקעת פינה מקום בלוח הזמנים הדחוס, בין החזרות, ההקלטות באולפן וההשתתפות בחצי הגמר של "כוכב נולד 3" לקידום "מי שחלם", ונסע למסיבה לחלוק כבוד לאנשים שחולקים לו כבוד בחירוף נפש, בקרב עם המעריצות של הראל מויאל. "אני מאמין שיש הרבה אנשים שהיו רוצים שאני לא אהיה קיים. כמו כל מיני מויאליות בדם", הוא מתבדח.

ההפסד המפתיע שלו ב"כוכב נולד" הפך אותו השנה למאמי הלאומי, הכוכב הנולד שכולם רוצים לחבק. לכן אולי לא מפתיע שגיל המעריצות נע בין ינקות לבלות.

אתה מבין את ההערצה הטוטאלית הזאת? עוד לא הוצאת אלבום או שחררת שיר אחד מקורי. על מה הן בעצם מעריצות אותך?

"מה זה קשור שלא הוצאתי אלבום? אני הפכתי כל שיר ששרתי לשיר שלי. אני שומע מאנשים, מהקהל ומתגובות שאלה ממש שירים שלי. אומרים לי, אנחנו אף פעם לא הכרנו את השירים האלה, את הביצועים שלהם. מבחינתנו אלה השירים שלך. חוץ מזה, אני עובד על התקליט שלי. אני עובד עליו מאוד קשה. אז מה, אני לא אשיר עד שלא ייצא תקליט?".

יש לא מעט אמנים ותיקים שמבקרים את התנהלותם של הכוכבים הנולדים.

"אני מבין אותם. יש זמרים שבונים את עצמם, מוכשרים ברמות שאי אפשר לתאר ואז מגיעים כוכבים נולדים קטנים שפשוט הופכים להיות בשנייה משהו שהם עמלו עליו כל כך הרבה. זה אפילו קצת חוצפה לפעמים. יהיה לי נורא עצוב לדעת שאמן שאני מעריך לא מעריך אותי על הדרך שלי. אני מבין את התסכול, אבל מצד שני אני חושב ש'כוכב נולד' עשתה פה הפיכה, כי היא העלתה את המוזיקה הישראלית לרמת מודעות מטורפת".

בוא נדבר על הראל מויאל. מה הסיפור איתכם? בשבוע שעבר פורסם שהוא ביטל את השתתפותו בפסטיגל הקרוב משום שהוא לא רוצה להופיע איתך.

"אתה לא חושב שזה כבר מיצה את עצמו? למרות שמנסים להתניע את זה כל הזמן, המנוע הזה כבר לא עובד. תמיד מנסים למצוא בינינו משהו. אין, די. מספיק".

אז אתה מכחיש שהוא ביטל את השתתפותו?

"זה לא מעניין אותי להגיב על זה. כל אחד שיעשה מה שטוב לו. לפעמים טובה שתיקה. אנחנו באמת רוצים לעבור הלאה, אנחנו באמת חברים, אנחנו לא רוצים לדבר על זה יותר, אנחנו הרבה יותר חכמים ממה שהיינו פעם. אנחנו לא משתפים פעולה עם הדברים האלה. אנחנו מרגישים שהפכנו להיות אייטם נורא משעשע ונורא מעניין, שלא באמת קיים. לכל אחד יש את הדרך שלו וכל אחד עסוק בעניינים שלו ובאמצע יש אהבה ולא שנאה וזה כל כך לא בריא ומיותר ונבזי להעלות את זה כל פעם מחדש".

תסביר, בבקשה.

"כל העניין הזה עם מויאל היה עבורי נקודת שבירה מאוד גדולה. אני בן אדם שנורא מאמין באמת. מבחינתי הכל ורוד והכל טוב ואנשים לא ישקרו אף פעם, אבל זה מרתיח אותי שאנשים כותבים מה שבא להם, לא משנה אם אין בזה שמץ של אמת ואין לזה שחר בכלל, ויש להם את הזכות הלגיטימית לכתוב מה שעולה על רוחם. וזה דבר שהכי הטריף אותי מהכל. זה דבר אחד להתמודד עם דברים שקרו לך, אבל איך מתמודדים עם משהו שמעולם לא קרה? אני פותח עיתון וקורא שקרים ואומר לעצמי: מה אני הולך לעשות עכשיו. ואז אומרים לך, כדי להרגיע אותך שעם העיתונים של היום עוטפים את הדגים של מחר, ואתה יודע מה? זה ממש שטויות. פורסמה כתבה שנאמר בה שאני סופר צעיפים שאני מקבל ממעריצות ושאני נכנס לאינטרנט לבדוק כמה תגובות יש בפורומים. ובכלל לא היה לי מחשב. אנשים בבית יושבים עכשיו בשבת וקוראים את השקרים האלה. מציירים להם הראל סקעת אחר. זה חוסר אונים, בא לך לבכות. די, מה אתם רוצים ממני? מה עשיתי שזה מגיע לי שתכתבו עליי שקרים. אני סופר צעיפים?!".

הפרויקט הבא של סקעת הוא אלבום הבכורה שלו, שסינגל ראשון מתוכו אמור לצאת בחודש הקרוב לתחנות הרדיו. "העבודה על הדיסק הזה הוא מבחינתי כמו לידת תינוק", הוא אומר. "אנחנו לא מפספסים שום בדיקה, שום אולטרסאונד".

בסוף הראיון, כשסקעת כבר נינוח יותר, הוא משמיע לי מיקסים ראשונים של כמה מהשירים שאמורים להיכלל באלבום, ומאוחר יותר אף שר ומנגן שיר שכתב לאביו. התוצאה, כמובן עוד ראשונית, אבל מעוררת סקרנות. "יכולתי להוציא תקליט כבר בינואר", הוא מתעקש. "אבל לא עשיתי את זה, כי אני לא ממהר לשום מקום. אני לא רוצה שעוד שנתיים אראה שהשירים האלה לא באמת שירים, אלא רק להיטים כדי להגיד 'הנני כאן'. אני רוצה שירים שיישארו פה, אני רוצה להיות זמר שיישאר פה. וגם אם אני מאבד אחוז מהאנשים שמחכים לאלבום שלי, אני מוכן לקחת את הסיכון, כי אני רוצה להביא משהו טוב. אני רוצה שכל שיר יזרום בעורקיי. כי אם זה לא קורה - חבל על הזמן, עדיף לא להוציא אותו".

אתה לא חושש שיחפשו אותך כמו שמחפשים את נינט טייב, משום שהעדיפה לשחק בטלנובלה מאשר להקליט אלבום?

"נצבט לי הלב שמחפשים אותה, שנתפסים אליה. נינט כל כך מיוחדת ואני נורא מזדהה איתה. היא עדיין מנסה לפענח מה זה נינט. מילא לא היינו עובדים, מילא לא היינו מקליטים חומרים. אבל אנחנו עובדים ויוצרים, דברים לוקחים זמן".

בלי שהדבר נאמר במפורש, נראה שהחיים הפרטיים של סקעת נמצאים מחוץ לתחום. כשאני מנסה לגשש את דרכי לשם, ההתמסרות שלו לשאלותיי מתחלפת בטון דיפלומטי והוא הודף במתיקות את השאלות החטטניות. מוזר שסקעת, שנולד וצמח במרכז הפריים טיים של ערוץ 2, מול עיניו הבוחנות של הקהל הישראלי, מסרב לקבל את הצורך לשתף את מעריציו בחייו האישיים. "עד כמה שחודרים לי לפרטיות, לא באמת חודרים לי לפרטיות. אף אחד לא באמת יודע שום דבר. יש לי הרבה דברים שאני מרגיש שרק החברים והמשפחה שלי יודעים, לא רוצה שאף אחד יידע, לא רוצה שאף אחד ייגע. זאת הפרטיות שלי, אלה החיים שלי. אם לא יהיה לי אותם וזה יהפוך לנחלת הכלל, אני אאבד את עצמי".

ומה עם אהבה?

"אין לי כרגע".

מה היה הסיפור עם אגם רודברג?

"אני לא רוצה להיכנס לזה. אלה דברים שקשורים אליי ולאגם".

ובכל זאת, הייתם מרוחים בכל עיתון אפשרי.

"זה לא עניינו של אף אחד מה שאני ואגם עשינו בחדר ואיפה עשינו ומה. אני מבין את הצורך של אנשים לדעת, אבל אני מבין את הצורך שלי לא לשתף עם זה פעולה. נקודה. אני חושב שבן אדם צריך להציב לעצמו גבולות של מה הוא מוכן לתת ומה הוא שומר לעצמו. המשפחה שלי, החברים שלי, האהבה שלי והחיים הפרטיים שלי זה שלי".

סיפרת בעבר שאביך חלם להיות זמר. יהיה מוזגם לומר שאתה מצליח גם בשבילו?

"לאבא שלי התפספסה ההזדמנות. למרות שהוא שר נורא יפה הוא השלים עם זה והתחיל לעבוד בדברים אחרים. כשנולדתי הוא זיהה את הפוטנציאל אצלי וטיפח אותי מגיל חמש. הוא הכין אותי כל החיים לרגע הזה. וכן, אני מרגיש שאני במקום הזה גם בשבילו. אני רואה את האושר בעיניים שלו וזה ממלא אותי".

התחלת לעבוד על הגוף לאחרונה. מפתחים רגישות לאסתטיקה כשנמצאים במרכז העניינים?

"האמת היא שנכנסתי לחדר הכושר בכלל כדי לעשות פעילות אירובית, כדי לפתח סיבולת לב ריאה ואז התחלתי לעשות מכשירים ופתאום גדלו לי השרירים. אני מסתכל במראה ואני נראה כבר פחות ילד. אבל זה לא משנה לי, אני לא מרגיש יותר טוב, אני מרגיש יותר בריא. חוץ מזה, מאז שהייתי קטן יש לי אובססיה לניקיון. אני שוטף את הפנים שלי בסבון כמה פעמים ביום ומצחצח את הלשון שלי ודואג שאהיה נקי ומצוחצח. זה לא שפתאום עכשיו נהייתי מודע".