ניפוץ האשליה

היום הראשון של הפינוי בכוח הוכיח שני דברים שייתכן שלא הפתיעו, אבל היו שני הגורמים העיקריים בהתקדמות המהירה של המהלך: עוצמתם של המנגנונים המבצעיים, במיוחד כשהם מחליטים ויודעים לעבוד יחד, ומנגד - טבעה הכוזב של האשליה, שטופחה באופן מודע על ידי מנהיגי המתנחלים עצמם, לפיה צפויה התנגדות מאורגנת ורבת עוצמה.

צה"ל והמשטרה הגיעו לפינוי מוכנים, אם כי גם מפקדי שטח הודו שבין ההכנות הממושכות לבין מה שהתגלה להם ברצועת עזה היה קשר חלקי בלבד. פעם נוספת התגלה כוחן העצום, המפחיד לעיתים, של הפקודה ושל הלכידות היחידתית: הן אפשרו לחיילים ולשוטרים צעירים לעמוד בלחץ הנפשי העצום של הפינוי, תוך הישענות על מפקדיהם וזה על זה.

מי שיוצאת מחוזקת במיוחד מן האירועים עד כה היא המשטרה. עבור צה"ל, הפינוי הוא אירוע גדול אבל לא יוצא דופן. עבור המשטרה, הפעלה מתואמת של עשרת אלפים איש, תוך שילוב עם הצבא וגורמים אזרחיים אחרים, היא משהו כמעט חסר תקדים. לא במקרה היו המפכ"ל קראדי ורוב אנשי הפיקוד הבכיר של המשטרה בשטח. התוצאה, לפחות עד כה, היתה מרשימה: השוטרים גילו מקצועיות, איפוק ורמת שליטה גבוהה. זה היה רחוק מאוד מן התמונה שהתגלתה בוועדת אור – אם כי ההתנתקות לא פרצה לפתע, כמובן. ההכנות וגיוס הכוח לטובתה סייעו מאוד להצלחה.

מנגד, נחשף טבעה האמיתי של האגדה על היכולות הארגוניות והעוצמה של המתנחלים. האגדות האורבניות על גולשי גלים מן הים, "בוגרי יחידות מובחרות שיוטמעו בשטח" (כתחזיתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק) ושאר עלילות חסמב"ה התגלו כעורבא פרח. הציבור בגוש קטיף, כולל אלפי המסתננים, הוא בעיקרו לא מאורגן, רווי כאב אדיר שאותו הוא מתקשה לבטא, ומוצף בתחושה של חוסר ישע ובידוד.

כל אנשי התקשורת שהיו בגוש חשו בימים האחרונים אותו דבר: צמא אדיר של המתנחלים שמישהו יספר את סיפור הכאב ואובדן האמונה שלהם. מתחושות כאלה יכולים להיוולד מעשי ייאוש של יחידים, אבל לא התנגדות מאורגנת שתעכב במשהו את רכבת הפינוי.