עם שלושה ילדים, באוהל

מאז שהוטל המצור בעלי לא יוצא לעבודתו, כי לא יוכל לחזור אלינו בסוף היום, ואת הימים הוא מעביר בשפצור הבית. מחוץ לבית הוא הכין לנו ארון מדפים מבלוקים שעליהם הניח לוחות אלומיניום שמצא, ולידו מעין "שיש", שעליו עומדים פלטה חשמלית, קומקום חשמלי, ובעצם כל מה שקשור ל"מטבח" החדש שלנו. חוץ מכלי מטבח ומזון יבש, הבאנו איתנו בגדים, מצעים, מזרונים, ומעט צעצועים לילדים.

חומש.

הילדים, יונתן בן שלוש וחודשיים, מיכל חגגה כאן השבת יומולדת שנתיים (ביחד עם הלל השכן, שהגיע לפני חודש עם משפחתו מאלון מורה), ואורי התינוק בן 7 חודשים. יומיים לפני המעבר, כשהחלטנו סופית לצאת, התחלנו לספר להם שאנחנו עומדים לעבור דירה, ושנתגורר באוהל. הם מכירים את האוהל מטיולי שבת, ומיד שמחו מאוד והכריזו שאנחנו גם נאכל נקניקיות מעל מדורה. אין ספק שהמעבר היה קשה להם בימים הראשונים, אבל בימים האחרונים אני מרגישה שהם וגם אנחנו התכנסנו לשגרה נעימה. מעבר לקושי של המעבר יש בחומש יתרונות רבים לילדים שלנו: יש בריכה (150 ₪ למשפחה לכל העונה – כדאי להגיע ולהרשם!), יש המון ילדים בגן השעשועים (עברנו לכאן מגבעה של עשר משפחות), אין טלוויזיה ווידאו, אין אינטרנט לאמא, ואבא "בחופש" מהעבודה. ובאמת, אני מרגישה שאני אמא רגועה יותר לילדים, בוודאי פנויה יותר, והילדים גם הם רגועים יותר, וכיף לנו יותר בזמן שלנו ביחד. גם לנו המבוגרים טוב פה במידה רבה – היישוב נעים ויפה, וגם בימים החמים מזג האוויר נעשה נעים בשעות הערב המוקדמות וקשה לתאר את הנוף: הרים, ואחריהם עמק, ואחריהם עוד הרים, ועוד עמק, ועוד הרים - כך סביב סביב. כל קו החוף ולמולו עד מזרח הארץ, ובימים בהם הראות טובה גם פסגת החרמון.

הקושי הוא בדברים הקטנים: הידיעה שאנחנו אורחים והרצון המתמיד שלא להכביד, המקלחת והשירותים המשותפים לאנשים רבים, הימים האחרונים החמים במיוחד, אורי שמתלכלך כולו בבוץ מיד כשמניחים אותו על האדמה כי הוא מנסה לאכול אותה ללא הרף (אולי זה פשוט באמת טעים?), אין מכולת (אבל הצבא מאפשר בינתיים כניסה של משלוחי מזון מקדומים ואלון-מורה השכנות), אין ממש מקום במקרר או במקפיא (המשפחה שבחצרה אנחנו מתארחים מארחת עוד שתי משפחות), ואין-אין-אין לי אינטרנט!

חומש החל את דרכו כיישוב חילוני, ובעקבות סדרת פיגועים לפני כארבע שנים בצפון השומרון (ביניהם שלושה נרצחים מחומש) החלה עזיבה גדולה. היישוב התחיל להתאושש כשהגיע גרעין דתי, ולפני ההתנתקות מנה היישוב כ-30 משפחות חילוניות ו-13 דתיות. 4 המשפחות שעזבו עד היום מתגוררות בבית מלון, חפציהם האישיים במכולה אי שם, והם אינם יודעים עדיין מתי יעברו לבית קבע, והיכן. משפחות נוספות צפויות לגורל דומה למשך זמן בלתי מוגבל, למרות שכמה מהן מנהלות מו"מ עם המנהלת כבר כמה חודשים. עשרות של משפחות ומאות של בחורים ובחורות הגיעו לחזק את היישוב בימים הקשים האלה, רובם ככולם דתיים. מצפים לעוד המונים שיגיעו בימים הקרובים (ביניהם רבים שיגיעו מהגוש), בגלל שלמרות המצור סיכויי ההצלחה בהגעה לחומש ושא-נור גבוהים יותר לעומת הגוש, בזכות תנאי השטח.

בימים הראשונים כשהסתובבנו ברחובות חומש ובגן השעשועים כולם הניחו שאנחנו מהתושבים הוותיקים בגלל חילוניותנו הברורה, וזכינו להרבה "שלום!" עליזים וחמים, וגם ל:"אפשר לשאול איך אתם מרגישים בקשר להגעה של כל כך הרבה חדשים ליישוב שלכם?". גם כשהסברנו שאנחנו מהחדשים, עדיין אני מרגישה שאנחנו מקבלים יחס חם בצורה משעשעת ויוצאת דופן, בבחינת: "למרות שאתם 'כאלה' אנחנו מקבלים אתכם כמו שאתם ומאוד רוצים להתחבב עליכם". אבל האנשים באמת נחמדים, ונעים לשם שינוי לפגוש כל כך הרבה ילדים ואימהות בגן השעשועים.

על הפינוי מדברים יותר מאז מוצאי ט' באב. הילדים יודעים שאנחנו אמורים לחזור הביתה (למרות שהם קטנים וחסרי מושג זמן במידה רבה), ושקרמבו הכלב מחכה לנו. היישוב בגדול אינו מתכוון להתפנות מרצון, כי אין רצון להתפנות, אבל אין כוונה להתנגד באלימות. גם אנחנו הגענו מתוך כוונה להוסיף קושי על הפינוי, עוד משפחה. אם נגזר על היישוב להתפנות, שלפחות לא ייגמר מהר מדי, אבל אני ממש לא רואה את עצמי מתנגדת באיזשהו אופן, וגם לא נגררת, בטח שלא לעיני ילדי.

אני מדמיינת את החזרה הביתה, למיטה שלנו, למקלחת שלנו, לקרמבו שלנו, לשגרה, אבל יודעת שקרוב לוודאי שמשמעות הדבר היא בו זמנית שהמאבק הסתיים, ושאיבדנו חלק מארץ ישראל לטובת האויבים שלנו, לחינם. אני מנסה שלא לחשוב על כך, ולהנות מההזדמנות שניתנה לנו להיות כאן בחומש.