מתה המשוררת דליה רביקוביץ

המשוררת וכלת פרס ישראל, דליה רביקוביץ, נמצאה אתמול (א') מתה בדירתה שבת"א. ניידת נט"ן שהגיעה למקום קבעה את מותה. רביקוביץ היתה בת 69 במותה. הלוויה תתקיים היום ב-16:30 בקריית שאול. לפני כן, בשעה 14:00, יוצב ארונה בבית סוקולוב בתל-אביב. ההערכה היא כי מדובר בהתאבדות.  

שרת החינוך, התרבות והספורט לימור לבנת אמרה: "עם ישראל המום וכואב את מותה הטראגי של משוררת גדולה. דליה רביקוביץ תרמה תרומה אדירה לשירה העברית ושיריה יישארו חקוקים לנצח על ספר הדברים של התרבות הישראלית".

בעלה לשעבר של המשוררת, יצחק לבני, אמר: "בשבועות האחרונים היא היתה בדיכאון וכשהיא היתה בתקופות שכאלה היא רצתה למות. הפעם היא לא דיברה על זה, אולי בגלל שהיא לא רצתה שנעמוד בדרכה. בפעמים קודמות הצלחנו למנוע את המוות, הפעם זה הצליח". מלבד לבני, רביקוביץ היתה נשואה גם ליוסף בר-יוסף ולחיים קליר וילדה בן אחד, עדו.

חתן פרס ישראל, יגאל תומרקין, מחבריה הקרובים ביותר של רביקוביץ, אמר ל-ynet: "דליה ניסתה להתאבד מספר פעמים בעבר. חשבתי שהיא הפסיקה עם המנהג הנלוז הזה. תמיד היתה איתה תחושה שמשהו עתיד לקרות, אבל עם משוררים אתה אף פעם לא יודע. היא היתה אדם יקר לי מאוד ואני אוהב אותה. היא סגרה את עצמה בתוך דרך ללא מוצא לאורך שנים של מאבק ובדידות. היא היתה מתאימה ולא מתאימה, עם קפריזות של ילדה קטנה ויחד עם זה - משוררת ענקית".

"היא משוררת אדירה שגודל שירתה עדיין לא נקלט. אין שום משוררת שמתקרבת אליה היום בספרות העברית", ספד לה חוקר הספרות, המבקר והמו"ל, מנחם פרי, "אי אפשר לסכם אדם במשפט אחד ובטח לא את דליה. היא היתה אדם מורכב מלאת תום מצד אחד ואינטואיציות עמוקות מהצד השני ובעיקר כושר הסתכלות פנימה והחוצה על העולם. היו לה משקפיים בלתי צפויים".

ח"כ יוסי שריד מספר: "עוד כשהייתי נער, קראתי בפליאה את 'בובה ממוכנת'. תמיד רציתי להיות דליה רביקוביץ ובעיני היא המשוררת הישראלית הכי חשובה בדור האחרון. כל כך קינאתי בה על המוזה הנהדרת הזו שנחה לה על הכתפיים ולוחשת באזנייה שירה כה נדירה. אבל דליה רביקוביץ היתה גם אשה מיוסרת שלא מצאה לנפשה מנוח. הייסורים שלה, שהעלו את שירתה לכוכבים, הורידו את חייה לעפר. היא היתה אשה מאד מופנמת ולא לעתים קרובות ולא בפני רבים היא פתחה את סגור ליבה יחד עם זה חברתה היתה תמיד מאוד נעימה וייחודית ורבת קסם והשראה. יש לא מעט אבידות מדומות בחיינו, זו אבידה אמיתית".

אהבה, סבל, שכול

רביקוביץ, ילידת 1936, גדלה כילדת חוץ בקיבוץ גבע. היא למדה באוניברסיטה העברית ומאוחר יותר עבדה כמורה. לאורך השנים פרסמה רשימות וביקורות רבות בעיתונות הישראלית. רביקוביץ נמנית עם חברי קבוצת המודרניסטים בשירה העברית שהתפרסמו בשנות החמישים, אך שלא כמותם, שירתה הושפעה מביאליק, אלתרמן ולאה גולדברג.

ביכורי שירתה התפרסמו בכתב העת "אורלוגין" ובין ספרי שירתה הידועים: "אהבת תפוח הזהב", "חורף קשה", "הספר השלישי", "תהום קורא", "אהבה אמיתית" ו"חצי שעה לפני המונסון". שירתה לירית-אלגית ובמרכזה חוויות אישיות כגון אהבה, סבל, עוול ופגיעה, לצד תחושות של אובדן ושכול. בשיריה באה לידי ביטוי הכמיהה לארצות רחוקות ולנופים קסומים ואגדיים. את עולמה האישי היא בטאה באמצעות סמלים הזויים הגובלים במיתוס. מקצת דימוייה העשירים נסמכו על לשון המקרא. בין שיריה שהולחנו ניתן למנות את "תמונה", "בסיירת שקד", "איך חלפו השנים" ו"צער הלילה".

במהלך חייה הרבתה רביקוביץ במעורבות פוליטית, בין השאר במסגרת "שלום עכשיו", וכן כתבה שירים פוליטים שעסקו בסכסוף הישראלי פלסטיני, מהצד האנושי שלו. "אני עם דמעות העשוקים", נהגה לומר.

אורי אבנרי, שהיה מיודד עם רביקוביץ, מספר: "מבחינה פוליטית דליה היתה תמיד קרובה אלינו. היא היתה שייכת בכל המובנים למחנה השלום וגם כתבה על כך. בשנת 1959 כתבתי את המאמר הראשון שהתפרסם עליה. לאורך כל השנים הערכתי אותה, עקבתי מקרוב והייתי שותף לייסורים הנוראיים שעברו עליה. זו אבידה אדירה, אך לא הופתעתי ממנה, זה היה צפוי. היו לה עליות ומורדות, ראיתי אותה במיטבה ובמירעה וזו היתה באמת רק שאלה של זמן. היא היתה מצטרפת אלינו לפעמים לשולחן שייסדנו לפני יותר מ-40 קומץ חברים ובהם גם בעלה לשעבר יצחק לבני. זה התחיל ב'כסית' ונדד הלאה. כשהיא היתה מגיעה ידענו שהיא בתקופה טובה וכשנעדרה, הבנו שמצבה לא טוב. יצחק דאג לה במסירות נפש עצומה לאורך כל השנים ולמרות שנפרדו מזמן, הם לא נפרדו. הוא טיפל בה ודאג לה לאורך כל השנים. זה עצוב שהיא איננה עוד, אבל אולי זו גאולה סופית מהייסורים". 

רביקוביץ פרסמה גם קבצי סיפורים, ושירים וסיפורים לילדים, ותרגמה ספרי ילדים וספרי שירה. היא היתה כלת פרס ביאליק, כלת פרס שלונסקי וכלת פרס ראש הממשלה. ב-1998 היא קיבלה את פרס ישראל. בנימוקי חבר השופטים נכתב: "היא מעמודי התווך של השירה העברית הלירית. שיריה הם מצד אחד עדות אישית על יתמות, אהבה בלתי אפשרית ומאבק נואש על עצם הקיום ומצד שני הם מבטאים אמת אוניברסלית וחוויות של רבים. השילוב של הלשון העשירה והגבוהה עם לשון היומיום, ושל הזעקה האישית עם זו הכללית, מאפיינת את יצירתה והפכה לחשובה ולבולטת ביותר בשירה העברית בת זמננו".

רביקוביץ היתה אחת המשוררות האהובות ביותר על הקוראים בארץ, ורק באחרונה נבחרה למקום התשיעי במשאל המשוררים הישראלים שערך ynet.

וכך כתבה רביקוביץ באחד משיריה הידועים ביותר - "סוף הנפילה" 

"אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה

רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו.

אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,

ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.

אלוהים אינו מוחה את דמו,

כי הדם אינו הנפש.

אלוהים אינו מפנק את איבריו,

כי האיש איננו בשר.

אלוהים גוחן מעליו,

מרים את ראשו ומביט בו.

בעיני אלוהים האיש הוא ילד קטן, ילד קטן.

הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת,

ואז הוא מרגיש שיש לו כנפיים, כנפיים לעוף, כנפיים לעוף.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,

רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו,

אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,

ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.

עדיין האיש מבולבל ואינו יודע,

שנעים יותר לרחף מאשר לזחול.

אלוהים מבקש ללטף את ראשי,

אבל הוא מתמהמה,

הוא אינו רוצה להבהיל את האיש

באותות של אהבה.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,

רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה".