פתאום יש איפוק

מראות הבכי, הדמעות והחיבוקים, שמלווים את הליך הפינוי - איננו רגילים לראותם. בטח שלא מצד הצבא וכוחות הביטחון, שעד היום לא החמיצו אף הזדמנות להזכיר לנו - פעילי שמאל וערבים - שבשונה ממתנחלים, היחס אלינו הוא אחר, אחר לגמרי.

אפשר להבין את כאבו האישי של אדם, אבל קשה לקבל את הפיכת כאבם של המתנחלים להפקה פוליטית, אידיאולוגית ולפעמים דמגוגית - והכל בשיתוף פעולה של התקשורת. המראות לא הפסיקו להזכיר לנו, האזרחים הערבים, מה היה קורה, מה הרוגים היו נופלים בקרבנו, אם היינו אנו מחזיקים בחומצה ובקרשים.

צריך להבהיר באופן חד-משמעי, כי אני מתנגדת לכל אלימות שהיא מכל צד שהוא. אבל כשפינוי מתנחלים מאדמה שכבשו בעזרת אותו צבא, ובהזנה ותמיכה של שרון ודומיו, נעשה בצורה כה מוצלחת של הצפת רגשות, דמעות וחיבוקים, ובהזדהות מוחלטת של התקשורת המבינה והרגישה בצורה מופתית - יש על מה לדבר.

את יחס המשטרה כלפי המתנחלים חוסמי הכבישים, זורקי האבנים ומבעירי הצמיגים לא נשכח לעולם. היחס הסובלני והסלחני לו זכו היה בוטה ושקוף, ומעכשיו ילווה אותנו בכל פעם בה ניתקל אנו באלימות של כוחות הביטחון. לא מפני שאנחנו בעד אלימות נגדם, להיפך: אנו חושבים כי כך צריך לנהוג כלפי כל סוג של מפגינים בדמוקרטיה אמיתית. אבל אנו יודעים כי זה לא כך; הכל תלוי בסוגם, צבע עורם ומוצאם של המפגינים.

התקשורת והשיח הציבורי הופתעו ממראיה של יחידת לובשי המדים השחורים בצבא, כאילו היא עכשיו הגיעה מהחלל, ונחרדו מכך שהיא מובאת לפנות את המתנחלים "המסכנים", שבסך הכל מה עשו? התנחלו על אדמה לא שלהם תוך הפקעה וגניבה, תוך שליטה על משאבים, עקירת עצים והמתת צאן, דיכוי ואלימות כלפי פלסטינים, השפלה והעלבה. רק לפני כמה ימים נרצחו עוד ארבעה פלסטינים בידי מתנחל. הפצע של הפיגוע בשפרעם, בו הוקרבו ארבעה אזרחים ערבים-פלסטינים, עוד לא הגליד וכבר נעלם מהשיח הציבורי. גם שילה וגם שפרעם טבעו בים דמעות התנין של מפעל ההתנחלות.

רק לפני חודשיים הגיעו כ-300 חיילי המדים השחורים לפנות את משפחת בושקאר בחיפה, ואת מאות הפעילים הערבים והיהודים שהגיעו להזדהות עמה ולמנוע את הריסת ביתם. הפעילים לא התבצרו על הגג כפי שעשו המתנחלים בכפר דרום, לא זרקו חומצה ולא קראו "נאצים" לחיילים, אבל הם כן עשו משהו שבגינו הותקפו באלימות וברוטאליות: הזדהו עם משפחה ערבית שביתה עמד להיהרס. אבל למה ללכת רחוק? כבר חודשים מפגינים באופן שוטף פעילי שמאל ישראלים ופלסטינים בכפר הפלסטיני בלעין נגד הקמת גדר ההפרדה. עשרות העצורים בכל הפגנה, עשרות הפצועים הם תוצאות האלימות המופרזת של הצבא, שלא חוסך מכות וגז מדמיע ופגזי הלם, וגם כדורי "גומי", כדורי "מלח", כדורי "ספוג" ועוד כל מיני כדורים וניסויים באמצעי דיכוי חדשים.

הפקת לקחים מצד כל המערכות שפעלו, במיוחד הביטחונית והתקשורתית, הינה הכרחית. הפגנות ופעילויות למען סיום הכיבוש, הפסקת הדיכוי והאפליה של האוכלוסייה הערבית, למען צדק חברתי, עוד יבואו. ואז כל המערכות יעמדו במבחן ההתנהגות, שעד כה כישלונן או הצלחתן בו היו תלויים בזהות המפגינים.

עביר קובטי, דוברת מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל