"היא היתה אמנית הכאב"

כאשר פירסמה דליה רביקוביץ את ספרה הראשון – "אהבת תפוח הזהב" – קראתי אותו בהשתאות ורציתי להיות דליה רביקוביץ. שירתה היתה לפלא בעיני. זה היה לפני ארבעים וחמש שנה כמעט, בראשית שנות השישים. היתה לפלא ועודנה.

דליה היא המשוררת הישראלית הכי חשובה של דור היוצרים האחרון, ולא הייתי רוצה שדברים אלה ייחשבו למצוות מספידים מלומדה. דליה לא תתגלה לנו פתאום במלוא שיעור קומתה עם מותה. גם בחייה ידענו היטב להעריך מי המשוררת הזאת שמתהלכת בינינו ומשפיעה עלינו מרוחה.

חייה כאילו היו תמיד בצל המוות. הכוח ליצור רק הוא הוציא אותה מעת-לעת אל החלקים המוארים של הקיום; תקוותה היתה יותר לשיר הבא מאשר ליום הבא, והשיר הוא החיים עצמם ולא רק טעמם. דליה רביקוביץ באמת ייצגה באישיותה את דמותו של המשורר הנוגה, המסוגף, שבדרך כלל מוצאים אותה רק בספרים. היא היתה דמות מהספרים. עצב-התמיד שלה לא היה בגדר פואטיקה.

מה שכתבה הוא מה שחייתה, ואת אשר חיתה – כתבה. אמנם את שירה "גאווה (אפילו סלעים נשברים)" היא מסיימת במלים – "אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה, ומה גם אנשים" – אבל השבר שלה מעולם לא הפתיע, היא כל הזמן עמלה כמו הבובה הממוכנת על איחויו, ולכן השיר הזה הוא כנראה לא עליה; הוא על מישהו אחר.

שיר אחר שלה, "כמו רחל", הוא על עצמה, בוודאות. הוא נפתח בשורות – "למות כמו רחל/ כשהנפש רועדת כציפור/ רוצה להימלט". והוא מסתיים בשורות – "מנוחה גדולה ירדה עליה./ נשמת אפה שוב לא תרעיד נוצה./ הניחו אותה בין אבני הרים/ ולא הספידוה./ למות כמו רחל/ אני רוצה". בשיר הקודם "סלעים נשברים" ובשיר הזה "בין אבני הרים", דליה חיפשה בלי הרף את החזק והקשוח כדי שהחלש והרך יוכלו להישען, להיתמך, ולא תמיד נמצאה לה המשענת.

אישה כה מופנמת, שלכאורה רק על עצמה ידעה לספר, נפתחה יותר מאחרים לענותו של הזולת ולסבלו. לא "הפוליטיקה"

הכתיבה לה את שירי התוגה והזעם שלה על קורבנות השווא במלחמות האיוולת ובעיקר על מות ילדים, אלא ההבנה האישית העמוקה שלה בתורת-הסבל, כאילו אמרה, כמו סילביה פלאת, שלכאוב זאת אמנות. דליה רביקוביץ היתה האמנית של הכאב. גם את רגעי האושר המזדמנים שלה היא רדתה מתוכו.

דליה רביקוביץ היתה אישה משוררת: מעולם לא הכרתי כמוה – חיבור מלא ומוחלט בין אישה למשוררת, כל הזמן אשה, כל הזמן משוררת, ואת הדבקות אי-אפשר להפריד, והחוויה האנושית משותפת לשתיהן בדיוק כמו ההווייה. היא היתה אישה ומשוררת מיוסרת: ייסוריה העלו את שירתה אל הכוכבים, ועכשיו הורידו את חייה לאפר. גם הכוכבים והאפר מתחברים אצלה ואין מפריד.

דליה רביקוביץ היתה נסיכה יפה ומחוננת שכתבה פעם על "הנסיכה": "ואיש אינו מכיר את עומק בדידותה/ ברוח השואגת, ברוח השקטה/ בדשא הרחב, בשמש הזהב/ תמיד היא מחפשת את מותה". עכשיו היא מצאה.

הבדידות שלה היתה שלה, בלתי תלויה ובלתי מותנית באחרים, שלא בידם היה להפיגה. זאת היתה מעין בדידות-תורשתית, שבמותה, בלעדיה, אותה היא מורישה לנו.