פריז, אלא מה

פריז, עיר שנכנסת לוורידים ומסרבת לצאת משם, מפתיעה כל פעם מחדש גם את הפרנקופילים המושבעים שהיו בה לפחות מיליון פעם. היא מפתה לשוטט בה ולחפש פינות חדשות ולא מוכרות, וחושפת את חמודותיה בפני מי שלא מתעצל ומסתובב במקומות שהפריזאים מבלים, אוכלים ושותים בהם.  

הגדה השמאלית היא מקום מצוין להתחיל בו את הסיור, תוך התחככות עם

 סטודנטים מהסורבון ועם משפחות שיוצאות בסופי שבוע לגני לוקסמבורג לבלות עם הילדים. בין העצים פזורות במות קטנות עם תזמורות, כשלצדן תערוכות ציורים המוצגות לאורך גדרות הגן. פה ושם, בתוך המון המטיילים, עדיין אפשר למצוא פינות חבויות לזוגות אוהבים.

בבולוואר מונפרנאס פינת סן-מישל נמצאת המסעדה המיתולוגית "קולזרי דה לילה", שבה סעדו והרטיבו את גרונם ביין האושיות הגדולות של הבוהמה הצרפתית, ששמותיהם חקוקים על-גבי שולחנות העץ הכפריים במסעדה. את האווירה משלימים פסנתרן המנגן שאנסונים צרפתיים והבר האפלולי שמחזיר את הסועדים למאה הקודמת.

מוסד גסטרונומי נוסף בשדרת מונפרנאס הוא מסעדת "לה קופול", הבראסרי המפורסם ביותר בפריז. בארוחת ערב מכונסים יחד לא פחות מ-600 סועדים בו זמנית, והצפיפות, הרעש והמלצרים הזריזים הם חלק מחינו וייחודו של המקום. מאז נוסד, ב-1927, "לה קופול" הוא חביב הבוהמיינים הצרפתים, ובשנות ה-60 של המאה הקודמת נמנו עם יושביו ז'אן פול סארטר, ג'וזפין בייקר ורומן פולנסקי.

בשנות ה-80 עוצב המקום מחדש תוך הקפדה על שימור האותנטיות, בלי לפגוע בקירות ובעמודים המעוטרים בציורים של אמנים מפורסמים. אחת האטרקציות של המקום היא הסועדים היושבים סביב טסים של נירוסטה המכוסים בערימות קרח, עליהן מוצגים פירות-ים מסוגים שונים שגם ביולוג ימי לא בטוח יודע איך קוראים להם.

גבינות ונרגילה

בסופי שבוע כדאי להגיע לבולוואר רספיי שחוצה את מונפרנאס, לחגיגה של

 טעמים, ריחות וצבעים. שדרות אדגר קווינט הופכות בשבת, כמו במטה קסם, לשוק אוכל צבעוני וריחני. כבר משעות הבוקר המוקדמות מציגים הרוכלים את מרכולתם: פירות, פרחים, גבינות, פירות ים, בשרים ומאפים. בשעה 2 בצהריים הם נעלמים מבלי להותיר אחריהם אפילו קליפת בננה. בדיוק באותו מקום, בכל יום ראשון, מתקיים שוק אמנים שמציג פסלים, ציורים, כלי-בית ואביזרי אופנה.

בקצה הרחוב נמצא בית-הקברות השני בגודלו ובחשיבותו בפריז, ובו טמונים מפורסמים כמו ז'אן פול סארטר ואהובתו סימון דה-בובואר, הקצין היהודי אלפרד דרייפוס והזמר סרג' גינסבורג. בהמשך שדרות רספיי מתקיים בכל יום ראשון שוק של מוצרים אורגניים - פירות, ירקות, גבינות, סבונים ושמנים ארומטיים.

השינקין הפריזאי מתפתח בשנים האחרונות ברובע העשירי, באזור המכונה הקאנאל, על שם התעלה שנחפרה כדי לאפשר מעבר של סירות בנהר הסיין. גשרים עתיקים מחברים בין גדות התעלה ובימות השבוע הם מתרוממים ונפתחים לצדדים כדי לאפשר מעבר סירות. במשך שנים רבות נודע המקום כאזור עוני מוזנח, אך באחרונה אומץ על-ידי צעירי פריז והתמלא בדירות סטודיו, בחנויות של אמנים צעירים ובבתי-קפה קטנים.

ברחובות הצרים של הרובע, שחלקם עדיין מוזנחים, נחבאות מסעדות ביתיות נפלאות שתפריטן רשום בגיר לבן על לוח שחור. הטרנד הנוכחי של הצעירים הוא פיקניק על שפת המים: הם מגיעים לכאן בסופי שבוע עם מפה משובצת, בקבוק יין ופלטת גבינות או בשרים, מתיישבים בחבורות ובזוגות על גדות התעלה, אוכלים, שותים ומחכים לשקיעה.

בשעות הערב עוברים הצעירים לאזור הבילויים ברחוב אוברקמף, שלאורכו פזורים ברים, מועדוני ג'ז ומסעדות. רו דה לה-רוקט, שמתחיל מכיכר הבסטיליה וממשיך עד לבית-הקברות המפורסם ביותר בפריז, פר לאשז, מציע שפע של מסעדות בינלאומיות לצד בתי ביסטרו. תמצאו כאן אוכל איטלקי, סיני, קוריאני, פאב אירי ואפילו מקום לעישון נרגילות.

שוק פשפשים נייד

בוקר יום ראשון מתאים לבילוי בשוקי הפשפשים. "פורט דה קליאנקור" הממוסד

 מוכר לרבים, אבל את שוק הפשפשים הנייד, בימי שבת וראשון ברובע ה-14, פוקדים בעיקר מביני עניין. הוא נקרא Port Dido,  ומגיעים אליו במטרו Porte de Vanves.

במושגים אמריקניים זה נראה כמו גראז' סייל. המוכרים מגיעים לשוק במכוניות מסחריות ופורקים את תכולתן על המדרכה או על-גבי שולחנות ניידים. אפשר למצוא שם חפצים בני מאות שנים, בהם כלי בית, מנורות, רהיטים, תחרות, בגדים, כובעים, כלי כסף, מטחנות קפה, נברשות וכלי עבודה שמעלים זכרונות מבית סבא וסבתא. אין מציאות והמחירים בהחלט לא נמוכים, כך שההתמקחות חובה.  

במרחק נסיעה קצר במטרו נמצא פארק אנדרה סיטרואן (מטרו Javel) השוכן ברובע ה-15 ונבנה ב-1992 במקום שבו היה מפעל המכוניות סיטרואן. הפארק מתאפיין בשילוב של ארכיטקטורה מודרנית עם מרחבי טבע ירוקים. בימי שמש הוא מתמלא בנופשים שמשתרעים על הדשא ומשתזפים בלבוש חלקי, לא רחוק ממזרקות המים והברווזים השטים בתעלות הפתוחות.

בלב הפארק נמצא התחליף הנוח ביותר לתצפית על העיר, במקום להמתין שעות בתור של מגדל אייפל: מכדור פורח המחובר בכבלים אל הקרקע נשקפת פריז בכל יופיה והדרה. המחיר: 6 יורו לילד, 12 למבוגר. הכדור קולט תיירים בקיץ עד 21:00.  

יום ראשון אחרי ארוחת הצהריים הוא הזמן להגיע לאזור המארה ברובע ה-3 וה-4. כאן התרכזו היהודים במשך מאות שנים והיום זהו אחד הרבעים האיניים ביותר בעיר, שכבר זכה לכינוי הסוהו הפריזאי. במקום הזה, העשיר במבנים מסוגננים וביצירות ארכיטקטוניות מרשימות, הקים המלך אנרי ה-4 את משכנו, שלימים נקרא פלאס דה ווז'. זוהי אחת הכיכרות היפות ביותר בפריז, שמסביבה נבנו במהלך השנים בתי מגורים יוקרתיים. במרכז הכיכר ההומה מתנועת עוברים ושבים יש גן פורח עם מזרקה, בתי-קפה ומסעדות. בבית מספר 6 התגורר הסופר ויקטור הוגו, שכתב בין היתר את עלובי החיים.  

במארה בכלל מרתק להסתובב ולהתפעל מהארמונות שהפכו למוזיאונים, לבקר

 בחנויות המסוגננות ובגלריות ולנסות להציץ אל החצרות הפנימיות של הבתים. המושג "אוטל" נולד במארה, והכוונה לאחוזה עירונית עם חצר קדמית הפונה אל הרחוב.

אחד האתרים החשובים באזור הוא מוזיאון פיקאסו, השוכן במבנה יפה שהוקם במאה ה-17. במוזיאון מוצגים 3,500 פסלים וציורים של האמן.  

קיר האהבה

ובפריז כמו בפריז, חייב להיות משהו רומנטי שאין באף עיר אחרת בעולם - קיר האהבה. על הקיר רשום המשפט "אני אוהב אותך" 311 פעמים, בשפות שונות. מאחורי הרעיון עומד רומנטיקן מקומי בשם פרידריק ברון, שרצה לומר למישהי אני אוהב אותך בכל השפות האפשריות ותכנן לשם כך טיול סביב העולם. התוכנית לא יצאה אל הפועל אבל את הרעיון הוא לא זנח, ובמשך שמונה שנים רשם מפי כל אדם שנתקל בו את משפטי האהבה המקובלים בארצו, וכך מילא שלוש מחברות גדולות במשפטי אהבה בשפות שונות. כשהחליט שיש לו מספיק אהבה הוא פנה אל האמנית קלייר קיטו וביקש ממנה לכתוב את המשפטים הנבחרים על-גבי אריחי קרמיקה.

בשנת 2,000 הוצב הקיר במרכזו של גן קטן וציורי בכיכר אבסס ברובע מונמרטר, והמקום הפך מיד למוקד עלייה לרגל של זוגות אוהבים המתחבקים מולו ולוחשים מאות פעמים אני אוהב אותך בכל השפות. בעברית כתובים המשפטים "אני אוהבת אותך ומחבבך". כדי להגיע אל הגן נוסעים במטרו עד לתחנת Abbesses. היציאה היא לכיכר פריזאית קטנה עם חזית של תחנת מטרו עתיקה, שממנה פונים אל שער הגן.

באווירה רומנטית הולמת זו אפשר להגיד לפריז אורוואר, עד הפעם הבאה.