"עדיף מחנה אוהלים על הביזיון במלונות"

עיר האוהלים של המתנחלים: לאחר שפונו אתמול (א') מביתם באלי סיני, יצאו 45 משפחות מהיישוב ופשוט החלו לצעוד ברגל. הם צעדו שמונה קילומטרים עד צומת יד מרדכי ושם בצד הכביש, בשדה קוצים, החלו להקים עיר אוהלים. "החלטנו שלא נצא בראש מושפל ואנו חייבים לעצמנו את המעט של לצאת בראש מורם", הסבירה יו"ר מזכירות היישוב, שריתה מעוז.

• ישראל יוצאת מעזה - סיקור מיוחד ב-ynet
  

"ראינו את הביזיונות שהחברים שלנו עברו במלונות והחלטנו לנהוג אחרת. בטקס שערכנו ביישוב אנשים עמדו ובכו וההליכה ביחד נתנה להם תקווה וכוח. כשהגענו, אנשים כבר חייכו כי הם הרגישו שעשו משהו בכוחות עצמם, במקום להרגיש מושפלים".

מעוז עצמה פונתה מימית כשהייתה בת 14 ומאז חיה בגוש קטיף וב-13 השנים האחרונות התגוררה באלי סיני. "קשה לתאר את התחושה", היא אומרת, "אנחנו מתביישים לחיות במדינה כזאת. לפחות כאן יש לנו משהו שהוא בשליטה שלנו ואף אחד לא יזרוק אותנו".

בשעות הבוקר, בחום הכבד, התושבים ממשיכים לתקוע יתדות ולנסות ליצור בית זמני באמצע הכביש הראשי. מאלי סיני הם הביאו איתם את שלט הכניסה לישוב ואת את הגל-עד לזכרם של לירון הרפז ואסף יצחקי ז"ל, שנהרגו בפיגוע ביישוב לפני ארבע שנים. "היה לנו חשוב לקחת את הגל-עד איתנו", אמרה מעוז.

לדבריה, גם דוד כהן, מי שהיה המ"פ בגיזרה בזמן האירוע, הגיע לאלי סיני כדי לצאת משם יחד עם אביה של לירון, אריק הרפז. יחד עם כהן, הגיעו גם צעירים רבים מרמת הגולן כדי לחזק את התושבים בעיר האוהלים. "אנחנו בסך הכל רוצים משהו משלנו, דומה למקום המדהים שהיה לנו", אמרה מעוז.

"אנו רוצים לעבור בקהילה וזה תקוע כי הממשלה חושבת שאפשר לדחוף אנשים לקראוונים ומלונות ולשכוח מהם. לא מחפשים פתרונות אלא רק באיך זה נראה בתקשורת".

היא הוסיפה כי תושבי הישוב רצו לעבור לניצנים, אך לדבריה, המדינה ניסתה להכניס את כל ישובי גוש קטיף למקום אחד ו"הצביון לא מתאים יחד". "אנחנו לא נשקט ולא ננוח עד שיהיה לנו ישוב קבע יחד. הקהילה הזאת היא כל מה שיש לנו". 

"לא ננוח עד שיהיה לנו יישוב קבע יחד" (צילום: יעל גולן)

יעקב לב, בן 53, התגורר באלי סיני ב-15 השנים האחרונות. הוא לבוש בחולצה עליה כתוב "הלב שלי באלי סיני" ומספר כי הוא חש מאוד פגוע. "אנחנו באתר פליטים כי אנחנו פליטים ואין לנו בית. נמשיך לנוע ולנוד עד שנקים את הישוב שלנו מחדש. אני לא יודע אם התעלמו מהפניות שלנו מתוך רוע לב, אטימות או חוסר מקצועיות. אני משער שהם פשוט ציפו שניקח את הצ'ק ונעלם".

"מנהלת סל"ע זה פקידים שלא הוכשרו" הוא אומר, "צריך לקחת אנשים משלנו, שבנו את גוש קטיף ויודעים איך להקים ישובים".

"התחלתי לשמוח"

בין האנשים שמחפשים מפלט מפני השמש הקופחת נמצא גם עומר גניש, בן 8. שבועיים לפני תחילת הלימודים, עומר מספר שאינו יודע אם בכלל ילך לבית הספר ובוודאי שאינו יודע איפה, אך הוא דווקא מרוצה מהמקום החדש. "אחרי שהתפניתי וכבר היה הפינוי, היה קצת נוח פה. הייתי עצוב אבל אחרי כמה זמן התחלתי קצת לשמוח".

עומר לא ממש יודע לאן תמשיך משפחתו: "אני ישן על מזרונים ושמיכות. אני חושב שמחר נלך לגני טל". בנקודה זו מתערבת בשיחה אימו של עומר, מלי, ומסבירה לו "לא, חמודי, גני טל גם הייתה התנחלות שפונתה, אנחנו לא נלך לשם וגם לא נלך לבית מלון".

תוך שהיא מורחת קרם הגנה על פניו של עומר, מספרת מלי על הקושי שבחוסר הוודאות. "אנחנו לא יודעים מה יהיה, בסך הכל אנו רוצים ישוב קבע ואנו רוצים להיות יחד. יכולנו לשכור דירה איפשהו ולקבל את הכסף אבל לא רצינו להיפרד. הקהילה הזאת מאוד חשובה לנו".

ואילו המשפחה האחרונה באלי סיני, משפחתו של אבי פרחן, שהתנגד למהלך שנקטו בו חברי היישוב, התפנתה הבוקר לאחר שערכה טקס פרידה מהיישוב. פרחן אומר היום: "קיפלנו את הדגל, הבטתי לאחור עם המון כאב ומכאן אנו צועדים לשדרות לרב העיר, משם אצעד לגבעת הכלניות שם קבורה חברת משפחה טובה שלנו, לילי שרון ז"ל, שאני בטוח שאילו היתה בחיים המהלך הזה לא היה קורה".

"זו פרובוקציה כדי לקבל שטחים"

ממינהלת סל"ע נמסר בתגובה: "מלון שירת הים באשקלון ערוך ומוכן עם למעלה מ-50 חדרים לקליטת אנשי אלי סיני. תושבי היישוב נמנעים מלהגיע, לשם יצירת פרובוקציה תקשורתית בלבד, משום שעיקר דרישתם היא קבלת שטחים באזור פלמחים, בשווי של 200 אלף דולר האחד, בנוסף לפיצויים המגיעים להם על פי חוק".