ביקור: בגרמניה יש טכנולוגיה אחרת

פתח דבר: מה פתאום ברלין?

אם הרעיון של טיול בגרמניה מעורר בכם תחושה של אי נוחות, אני אהיה הראשון להבין אתכם. והרשו לי, באמת, לפתוח בנימה האישית הזו: עבורי, הרעיון של ביקור בברלין - כמו עצם הביקור, לפרקים - היה קשה וטעון. ונראה בתחילה בלתי אפשרי.

גרמניה הייתה ארצם של גתה ושילר, ניטשה ומרקס, גוטנברג ובאך. היא גם הייתה ארצם של היינה ומנדלסון, אינשטיין ורוזנצוויג, ארנדט ובנימין. וכן, היא הייתה גם ארצם של ואגנר והיידגר, גבלס והיטלר.

היה בגרמניה "רייך בן אלף שנים", אבל לא זה הרייך השלישי אלא הרייך

 הראשון - זה שבין קרל הגדול לנפוליאון. שתים-עשרה השנים של גרמניה הנאצית מחקו לא רק שליש מהעם היהודי, ומיליונים רבים של אנשים אחרים, אלא גם את הילת ההיסטוריה המפוארת של ארץ שהייתה ערש הפילוסופיה המודרנית, מולדת הדפוס ופטרונית האמנויות.

חוששתני שכאשר נטבע המושג "גרמניה האחרת" בשנות החמישים, זו הייתה עדיין אותה גרמניה. מה שקשה לומר עליה היום. היום, הביקור בברלין משאיר אותך בתחושה של ניצחון. ספק אם יש עוד עיר בעולם (לפחות מחוץ לישראל) שיש בה יותר כבוד לזכר השואה ויותר בוז לכל מה שהנאציזם סימל.

קשה להגיע למרכז ברלין - שלא לדבר על לנוע בתוכה - ללא שימוש ברכבות. תחתיות, עיליות, חשמליות. בהתחלה יש בזה משהו מטריד (בכל זאת, רכבות, אתם יודעים), אבל אחר-כך אתה נזכר שכך זה בכל אירופה, ושגם בערים כמו לונדון וניו-יורק רכבות הן הדרך הנכונה לנוע. הרכבת היא בכלל המצאה בריטית, ובעולם האסוציאציות הישראלי רכבת היא דבר יוצא דופן במידה רבה בגלל היקף הפעילות הקטן של "רכבת ישראל" במהלך השנים.

ב-200 השנים האחרונות התפתחה טכנולוגיית הרכבות מאד. בחזית הטכנולוגית עומדות

הרכבות המגנטיות, שמגיעות למהירויות של 500 קמ"ש ויותר, אבל בינתיים קיימות רכבות כאלו רק במדינות בודדות בעולם, בעיקר במזרח-הרחוק ובמיוחד בסין.

כך או כך, גם כשמדובר ברכבות חשמליות מהדור הישן, זהו לא רק אחד מאמצעי התחבורה היעילים והנוחים, אלא גם אמצעי התחבורה הידידותי ביותר לסביבה. כזה שהולם מאד את ברלין, עיר שממחזרת לא פחות מ-80 אחוזים מהפסולת שלה. תחנות הרכבת הן, בדרך-כלל, גם המקום הראשון שבו אתה נתקל בשיטת המחזור-האזרחי של גרמניה, על ארבעת פחיה (אחד לזכוכית, אחד לנייר, אחד לפלסטיק ואחד לאריזות של מוצרים).

תחנות הרכבת הן גם ההזדמנות השנייה, אחרי שדה התעופה, לשים לב לאוטומציה הברלינאית. ברזים אוטומטיים עם עיניים אלקטרוניות, שמתיזות מים בלי שתצטרך לגעת בכלום, כבר כמעט לא פוגשים בחדרי השירותים הברלינאיים - הם מבזבזים מים, וזה "לא אקולוגי". ישנם, לעומת זאת, הרבה אוטומטים אחרים; החל ממכונות שתייה ואוטומטים של ממתקים כפי שיש גם אצלנו, וכלה במסופי מידע ואוטומטים להדפסת בולי דואר (אותם נפגוש בהמשך הכתבה).

בתחנות הרכבת באופן ספציפי, יש שני סוגים של שירותים אלקטרוניים נוחים במיוחד. הראשון: מסופים רב-לשוניים לרכישת כרטיסי נסיעה, עם ממשק משתמש גרפי (כולל מסכי עזרה). השני: שלטים אלקטרוניים,

 כמו של שדות תעופה, שמבשרים מתי מגיעה הרכבת הבאה. פשוט להפליא, ובכל זאת שימושי ונוח למדי. מה גם שהתזמון של הרכבות מתבסס על חיישנים שמנטרים את מיקומן כדי לבצע חישוב בזמן-אמת.

על הפתרון הזה מבוססות טכנולוגיות עדכניות יותר, שמותקנות בדגמי המכוניות החדשים של BMW, מרצדס ויצרני מכוניות אחרים באירופה. בשילוב בין מערכות GPS לנקודות ציון אלקטרוניות שמפוזרות לצדי הדרכים המהירות, הן מזינות את הדור החדש של מחשבי-הרכב בנתונים גיאוגרפיים, מידע על התנועה ומזג-האוויר, ועוד.

אבל בגרמניה, ובמיוחד בברלין, מכוניות הן בעיקר אמצעי התחבורה של חסרי המזל שצריכים להגיע למקומות מרוחקים בשעות לא-שגרתיות. איזו סיבה אחרת יש שלא לנצל את התחבורה הציבורית הנוחה?

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ברלין היא עיר שמציגה תערובת מורכבת של ישן וחדש, מזרח ומערב. בסך-הכל עיר צעירה במושגים אירופאיים, רק בת 750 שנה. אבל ניכרות בה השפעות של תקופות ותרבויות שונות, ש-16 השנים מאז

 נפילת מסך הברזל ואיחוד העיר לא הספיקו כדי לאחות אותם לכדי משהו קוהרנטי.

במזרח העיר ניכרים עדיין אותותיה של התקופה הסובייטית; בנייה אפורה, הגירסה הקומוניסטית-אירופית לשיכונים שאנחנו מכירים מהערים בפריפריה הישראלית, רק במימדים אחרים. הרבה מונומנטיים פסאודו-מודרניים, מפלצות מתכת ובטון.

במרכז העיר, בלב רובע המיטה (Mitte) שממנו צמחה והתפתחה ברלין לכל הכיוונים, ניצב מגדל הטלוויזיה. הוא עומד באמצע אלכסנדרפלאץ (כיכר אלכסנדר), מתנשא לגובה של 365 מטרים - שזה נראה הרבה יותר ממה שזה נשמע, גם אם זה נשמע לכם הרבה.

אלכסנדרפלאץ אכלסה בתקופות שונות סמלי הכוח לחקירה. בימי הסובייטים תקעו כאן את המונומנט הפאלי הבלתי נתפס הזה. היום, זהו מרכז מסחר ובילוי, משובץ במזללות ודוכני דונר (גירסת המהגרים הטורקים למה שאנחנו מכירים כשווארמה).

מגדל הטלוויזיה הפך היום לאתר תיירות פופולרי שגובה דמי כניסה מופקעים של 7.5 יורו. בכניסה, על צג CRT, אפליקציית DOS מציגה את המיקום המדוייק של שתי המעליות בפירים המובילים מעלה ומטה. ממרומי המגדל אפשר להשקיף על כל העיר, וגם לצלם. וגם לחשוב על כך שלא רק אתה מסתכל על העיר אלא גם העיר עליך, כי המגדל הזה הוא נקודת ציון שאפשר לאתר – פורצת מתוך קו האופק – כמעט מכל מקום.

בבסיס הקומפלקס של מגדל הטלוויזיה יש בית-קפה אופנתי, כמה חנויות, ובעיקר:

קפה-אינטרנט קטן שפועל עד השעות הקטנות. קפה, בניגוד למה שאפשר לחשוב, אי אפשר לשתות בו. האינטרנט המהיר, לעומת זאת, באמת מהיר, ועל המחשבים שהוא מעמיד לרשות הלקוחות מותקנת, במפתיע, כל תמיכת-שפה שמציעה XP. על חלק מהעמדות מותקן Skype.

זה לא עניין של מה בכך, להסתדר בברלין כשאינך דובר גרמנית. הברלינאים מסבירי פנים, ששים לעזור, והצעירים שביניהם (חלקם לפחות) גם מסוגלים לנהל שיחה סבירה באנגלית. אבל השילוט, התפריטים בבתי-הקפה, ולעיתים קרובות אפילו דפי-המידע לתיירים, כתובים בעיקר גרמנית.

יש, מכל מקום, התקדמות בעניין הזה - בעיקר בדמות שירותים ממוכנים חדשים עבור תיירים. את השירות הכי אטרקטיבי אולי, אפשר למצוא באחת מ-25 עמדות ה-e-info של חברת Wall AG (קבלן משנה שמופקד על חזות העיר ועל חלק מהשירותים לתיירים).

הן מספקות כמה שירותים, רובם בחינם לפחות לכמה דקות, שמאפשרים התמצאות בסיסית, איתור תחנות אוטובוס ורכבת, מידע על אתרים ומקומות בילוי. השירותים המתוחכמים יותר, כולל שיחות טלפון,

גלישה, משלוח אימייל, קניית כרטיסים ועוד, זמינים באמצעות כרטיס הזהב (GoldKarte), שניתן לקנות במרכזי התיירים הפזורים בעיר.

כמובן שכשאתה צועד בשדרת אונטר דן לינדן ("שדרת עצי התרזה") אין אף שלט או הסבר בשפה שאינה גרמנית, שמספר לך ששם, אחרי קפה אינשטיין וחנויות התיירים, קצת לפני שער ברנדנבורג, יש עמדה כזו ושהיא יכולה לפתור לך בעיה או שתיים.

אונטר דן לינדן, גירסת ג'מבו לשדרות רוטשילד, היא השדרה המרכזית בברלין. אורכה כק"מ וחצי והיא מחברת בין אלכסנדרפלאץ לשער ברנדנבורג, מהסמלים החשובים של העיר. את שמה, היא קיבלה מעצי התרזה (Linden) העתיקים שלה (למרות שאלו שנטועים לאורכה היום הם צעירים יחסית. את העצים העתיקים עקרו הנאצים במצוות היטלר).

כשאתה הולך בה, מלווה אותך משני צידיך אדריכלות המאות הקודמות - בניין הספרייה הלאומית בן המאה ה-17, בית אוניברסיטת המבולט (מארקס ואנגלס למדו בה, אינשטיין לימד), בית האקדמיה לאמנויות ואחרים.

השדרה, כמו אזורים רבים אחרים בברלין, נמצאת בשיפוצים. הכל בשיפוץ מתמיד מאז אוחדה העיר, והשדרה הזו במיוחד - גם בגלל החשיבות ההיסטורית שלה וגם בגלל שבמשך שנות קיומו של מסך הברזל חצתה אותה חומת ברלין. על פיגומים, בסמוך לשער ברנדנבורג, מתנוססת כרזת ענק עם הלוגו של מיקרוסופט "לא משנה איזה גודל, לא משנה איזו תוכנה, עם Windows XP זו לא בעיה". קרוב למאה מטרים של כרזה צבעונית.

הרבה מאד עשרות מיליארדים הושקעו בעיר הזו ב-15 השנים האחרונות, בעיקר על-ידי ממשלת גרמניה. אבל קהילת העסקים לא טומנת ידה בצלחת. כמו אתרי התוכן, כמו רשתות הרדיו, כמו ערוצי הטלוויזיה - ברלין מוכרת כל שטח פרסום שהיא יכולה. בגבולות הטעם הטוב אמנם - לא תמצאו כרזות פרסומת על אף אנדרטה עתיקה או כנסייה קדמונית.

קשה שלא לשים לב, מכל מקום, שחלק גדול מהמבנים של מרכז העיר נהנים מ"חסויות" של חברות הייטק ויצרני אלקטרוניקה, או קרויים על שמם. סוני ו-Sharp, טושיבה ונוקיה, IBM וסימנס. הרשימה עוד ארוכה ארוכה. הרבה לוגואים, כרזות, שלטים - נדמה שאין חברה גדולה בתחום שלא תמצאו שם.

אנטנה באוזן, סלולרי ביד

ברלין היא אחת הערים עם האוכלוסייה הכי צעירה במערב, ויש לזה סיבות רבות. בשנות השישים התיישבו בעיר מאות אלפי צעירים, במסגרת תוכנית שאפשרה להם לגור וללמוד בה חינם במקום לשרת בצבא. רוב ה"צעירים" האלה הגיעו כבר לגיל פנסיה, אבל הם הביאו אחריהם רבבות רבות של צעירים אחרים, בכל התקופות.

בעשורים האחרונים הפכה ברלין לעיר מהגרים, שמזכירה קצת באווירה הקוסמופוליטית שלה את מנהטן. ברלין, בתור אחד הערי היחידה בעולם (לפחות היחידה שידועה לי) שמעניקה קצבאות לבעלי חיות מחמד, היא מוקד משיכה לכמעט כל מי שבחר לעצמו אורח חיים אלטרנטיבי וגם אוהב חיות - אמנים עם חתולים, אנרכיסטים-פנקיסטים עם כלבים, סטודנטים עם איגואנות. על כל חיית מחמד מקבלים קצבה בסך 150 יורו לחודש. אם יש לך יותר מחיה אחת, הכסף יספיק לא רק כדי להאכיל אותה אלא גם כדי להאכיל אותך.

קשה לזהות קו אופנתי משותף לצעירי העיר. חלקם חנוטים בחליפות או עטופים בבגדי מעצבים. אחרים פרועי שיער, עם חולצות פלנל משובצות או לבושים שחור. פאנקיסטים, נערות גותיות, אופנוענים-נטולי-אופנוע (יש תחתית, אז לא צריך אופנוע כבד), אבל בעיקר, יותר מהכל - אופנת נעמי שמר: ג'ינס וטריקו (ואל נשכח: סניקרס).

אם יש מאפיין חזותי אחד שמתחרה באופנת הג'ינס-טריקו (וסניקרס), זהו הסלולרי האחרון של סימנס, בעיצוב הפליפ-אופן. פשוט אי אפשר להאמין כמה אנשים יושבים כשהם מחזיקים אחד ביד ומתקתקים SMS-ים כאילו אין מחר.

שני רק ל-SMS הוא ה-MP3. לא רק בגלל התפוצה הגדולה יחסית של נגני MP3, אלא גם בגלל ריבוי המוזיאונים. בברלין, על כל ק"מ מרובע, יש לפחות חמישה מוזיאונים, וברובם משתמשים במכשירי ה-X-plorer של חברת AntennAudio.

הגאדג'טים האלה, בעצם נגני MP3 ייעודיים, משמשים את המבקרים כדי לסיורים מודרכים. בכניסה למוזיאון אתה מקבל מכשיר כזה ועונד אותו על הצוואר. ליד כל מוצג או קבוצת מוצגים יש מספרי-פריט, שאפשר להקיש כדי להאזין להרצאה בשפה הרצויה. טכנית, הם גם תומכים בסנכרון עם מוצגי וידאו, וניתן לתכנת אותם כך שיגיבו אוטומטית לסיגנל אינפראדום שנשלח אליך מהמוצג שלידו אתה עובר. לא ראיתי שום מוזיאון שמשתמש בזה, אבל כן ראיתי שגם מבוגרים וקשישים השתמשו במכשירים האלה ללא קושי.

טכנולוגיה של מתכת וזכוכית

ברלין המאוחדת, 16 שנים אחרי, עדיין מאכלסת ניגודים עזים שנראה כאילו אי אפשר ליישב אותם. התפתחות המסחר בעיר, היא ללא ספק אחד הגורמים שתורמים להתפתחות שלה. המסחור של כל מה שניתן למסחור קצת צורם לפעמים, אבל הברלינאים לא התנתקו מהעבר, להפך. שאריות של החומה עדיין מפוזרות פה ושם, חלקן נמכרות כמזכרות לתיירים. את האזורים המכוערים באמת של הבנייה הישנה, הורסים אט אט ומחליפים במבנים חדשים. אבל במרכז העיר, שמשובץ בבניינים עתיקים, הארכיטקטים לא העיזו לגעת. יש בנייה חדשה בעיצוב ישן, ויש שיפוצים ושחזורים אין-ספור, אבל להוציא מבנה מודרני פה ושם הקו הוא שמרני מאד.

כל זה עומד בניגוד מוחלט לעיר המערבית, העשירה והמודרנית. האזור היחיד שבו קיבלו האדריכלים חופש יצירתי קצת גדול יותר, הוא מסביב לכיכר פוטסדאמר. האזור הזה, שהיה סמוך למפקדות הגסטאפו ולמטה האס.אס., נמחק כליל בסיום מלחמת-העולם והפך לשטח הפקר שומם לצד חומת ברלין. רק עם איחוד העיר חזרו לבנות בו.

פוטסדאמרפלאץ של היום היא מרכז עסקים סופר-מודרני, הייטקי להפליא. היא מוקפת בשלושה בנייני משרדים עצומים, שהם והקומפלקסים שלרגליהם בנויים בעיקר מתכת וזכוכית. ביניהם, נמצא מרכז סוני, תצוגת תכלית של טכנולוגיות עדכניות. בארבע הקומות שלו, אפשר למצוא את כל החידושים האחרונים של ענק האלקטרוניקה היפני - מטלוויזיות פלזמה ועד נגני MP3, מאלקטרוניקה ביתית ועד מחשבי כף-יד זעירים.

אבל הצעצוע הכי מהנה במרכז הזה מבחינתי, היה דווקא אחד שמבוסס על טכנולוגיות די סטנדרטיות: מערכת שמאפשרת להאזין לכותרי מוזיקה שאתם רוצים לקנות. את הדיסק שמעניין אתכם אתם יכולים להניח במדף מיוחד, שכולל קורא ברקוד מובנה. המערכת מזהה את התקליטור ומאפשרת לכם להאזין לעותק אלקטרוני של המוזיקה שיש בו לפני שתקנו. כמו שאפשר היה לעשות פעם בכל חנות תקליטים - רק בלי MP3 או OGG, או מה שלא יהיה הפורמט שבו הם משתמשים.

האיש ברמזור ואוטומט הבולים

מתחת, ברחוב, מהבהב ה-Ampelmann, דמות האיש ברמזור, שעיצב בשנת 1961 פסיכולוג התנועה קארל פגלאו. ה-Ampelmann עוצב כך שיעורר סימפטיה אבל גם יפגין סמכות - הכל כדי שאנשים יעברו רק באור ירוק. הוא באמת חמוד, וזה באמת עבד, וכשאצלנו הופיעו בטלוויזיה דני ודינה ודובי הדוברמן, למדו הילדים במזרח גרמניה זהירות בדרכים ממשדרים שהתבססו על דמותו. הוא הפך לקאלט אמיתי.

עם איחוד העיר, כשהחלו להחליף את הרמזורים הישנים בחדשים במסגרת עבודות התשתית, קם קול צעקה. רבים מתושבי העיר נחרדו מהרעיון, וקמה תנועה לשימור ה-Ampelmann. הנושא העסיק את התקשורת במשך תקופה ארוכה, עד בסופו של דבר אוהדי ה-Ampelmann ניצחו והדמויות ברמזורים הישנים ניצלו.

דוגמה נוספת ראינו בקניון ארקדן, הסמוך גם הוא לכיכר פוטסדמר: אוטומט הבולים של Deuscthe Post, רשות הדואר הגרמנית. בסך-הכל מכונה פשוטה למדי, שמדפיסה עבורך בולי דואר - גם היא עם ממשק GUI וצג-מגע, וידידותית מספיק כדי שגם ילדים וקשישים ישתמשו בה. ברגע הראשון, זה נראה קצת מצחיק, להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת כשלב מקשר ל"Snail-Mail". מצד שני, זה בטח יותר הגיוני מלקנות בולים בדלפק בסניף דואר.

כמה מטרים ממכונת הבולים הזו נמצאת המדרגות הנעות שמובילות לסניף ארקדן של Saturn. בחנות הזו, חלק מרשת גדולה, אפשר למצוא חומרה, גאדג'טים, סלולר, מכשירי חשמל וכו', הכל בזיל הזול ממש. גם הרבה מציאות, גם את המילה הטכנולוגית האחרונה, וגם מעבדי מזון שלא השתנו הרבה בעשרים השנים האחרונות. כך, בהרמוניה שלווה, מתקיימות טכנולוגיות מתוך רפרטואר בן עשרות שנים. חדש וישן, מזרח ומערב, עבר ועתיד.

סוף דבר

לא אמרתי כלום על הגן הקסום טירגארטן, השטח הירוק הגדול ביותר באירופה. על אי המוזיאונים וכיפת הזכוכית של הרייכסטג. על האפפלשדטרודל של קפה אינשטיין, עוגת תפוחים דגולה שצפה בקרם ווניל מעודן. על אזורי הבילוי של קרויצברג וצפון המיטה, או על ה-Berliner Piltzner, בירה מצויינת שנשפכת ברחבי העיר כמים.

אתם יכולים לחשוב שכל זה לא קשור לטכנולוגיה (כאילו שיש היום משהו שלא קשור לטכנולוגיה). האמת הפשוטה היא שאי אפשר להבין את ברלין בלי לבקר בה, וקשה להבין את העידן שבו אנחנו חיים בלי להבין את ברלין – העיר שנמצאת בחיפוש מתמיד אחרי הנוסחה שתאפשר לשמר את העבר תוך כדי תנועה אל עבר העתיד.