"אני במלון פאר, ורע לי"
קרן סרוסי, פעם תושבת גן-אור שברצועה, חיכתה לנס - שלא הגיע, ומנסה לחשוב על יום המחר מהמלון בים המלח. "אני מתעוררת ופתאום נזכרת שאין לי בית, שאין לאן לחזור". מבית המלון בים המלח היא כותבת על חוסר האונים. "שום דבר לא ברור עכשיו, גם לא איפה ילמד הילד הקטן". מונולוג
יש ימים שקל יותר, וישנם ימים קשים. היום קמתי בתחושה כואבת, לא יצאתי מהחדר. אפילו לא הערתי את הילדים. אין לי חשק לכלום.
כרגע אני לא מרגישה דבר - אני מתעוררת בבוקר ופתאום נזכרת שאין לי בית, שאין לאן לחזור. זה מכה בי כל פעם מחדש, הידיעה שהבית שגרנו בו 26 שנים איננו, הבית שבו נולדו כל ילדי.
אני ושני ילדיי הקטנים (בני 12 ו-17) שוהים כעת במלון בים המלח. שני הגדולים ובעלי נכנסו לגן-אור, משם פונינו, כדי לארוז, לפרק את הרהיטים. ביום הפינוי השארנו את הבית עומד כאילו אנחנו חוזרים אליו בתוך מספר ימים - כלים בכיור, כביסה במייבש. לא היינו מסוגלים לעשות דבר, בטח לא להכין מזוודות. הייתה תקווה שאולי יבוא נס של הרגע האחרון.
אבל הוא לא בא. ומה עכשיו? מה יהיה בעתיד? דבר עדיין לא ברור. אולי נלך מחר לישיבת קרן ביבנה, שם נמצאות מרבית המשפחות מגן אור. יש שם פנימייה שתוכל לאכסן אותנו בשבועיים הקרובים, עד לתחילת שנת הלימודים. אחר כך אין שום ביטחון. נצטרך לחפש דירה זמנית באזור הנגב עד שנדע מה קורה עם יישוב הקבע בחולות ניצנים. שום דבר אינו ברור, גם לא איפה ילמד הילד הקטן. אבל השאלה איפה ילמד הילד היא לא הדבר החשוב ביותר. שום דבר לא יקרה אם את הלימודים הוא יתחיל באיחור של חודש.
בינתיים אנחנו לא עובדים. במקצועי אני ספרנית רפואית בסורוקה. אני מקווה לחזור לשם כשאמצא את עצמי. גם בעלי עדיין לא חזר לעבודתו - הוא עובד במפעל לציוד רפואי שהועבר מנווה דקלים לאשקלון. לאחר שנסתדר הוא יחזור לעבודה.
אולי אנחנו במלון חמישה כוכבים, אבל מרגישים רע מאוד. אני והילדים יושבים בחוסר מעש. פעם היינו מגיעים לים המלח פעמיים בשנה, נהנים, נרגעים. עכשיו זה אחרת. אין לי תיאבון ואני כמעט ולא אוכלת. גם הילדים לא מגיעים לחדר האוכל. הם כל הזמן בחדר, עצובים, מהורהרים. אנחנו מרגישים בשפל של השפל, לא יודעים מה יהיה מחר.
אמא שוב יצאה עם מזוודה קטנה, כמו לפני שנים
בעלי נסע הבוקר לגן-אור, הביתה לארוז. הוא נכנס עם אוטובוס של צה"ל. אני מקווה שלא ימצא בית שנבזז. שמענו כבר סיפורים ממקומות אחרים. הבן הקטן מאוד מוטרד מהעניין הזה. הוא שומע מילדים במלון על דברי ערך שנלקחים מהבתים. הוא גם שואל על כל עניין הפיצויים כי שמע שבגלל שלא יצאנו מרצון, איננו זכאים. הוא עצמו החליט ביום הפינוי לארוז מספר דברים - קלטות וידאו שחשובות לו, חפצים עם ערך רגשי.
הפינוי שלנו היה עוצמתי וכואב אבל אני לא מצטערת על כך שנשארנו עד הסוף. זה נתן חוזק וליכוד למשפחה. נתן לילדים את ההזדמנות לומר את מה שעל ליבם. בהתחלה הבן הקטן לא רצה להישאר, אבל בסוף החליט להיות איתנו. נשארנו מחוזקים ומלוכדים. ישבנו בבית וראינו דרך החלון את החיילים מגיעים ודופקים על דלתנו. הזמנו אותם לבית לשתות משהו ולראות איך נראה בית לפני שמגרשים את בעליו מתוכו. כאב לנו שהקצינים התנהגו כמו רובוטים. מאוד הפריע לנו לראות את שטיפת המוח שעברו. הם פשוט נכנסו ואמרו: 'טוב, הגיע זמן הפינוי. קומו בבקשה ולכו'.
היה הרבה בכי בבית, אבל עבור הקצינים זה היה כמו סימון וי על עוד משפחה שפינו. בשלב מסוים קצין צעיר נכנס לבית. הוא דיבר עם בעלי והתחיל לבכות. זה נתן לנו כוח. ראינו שיש מישהו שמבין אותנו. גם בהוצאת ספר התורה בבית הכנסת ראינו חיילים שרוצים להצטרף, חיילים שנאסר עליהם להביע רגשות. החיילים האלה מסכנים, הם יהיו בטראומה עוד מספר שבועות. ילדים צעירים היו צריכים לבצע פעולה קשה - זה לא אחראי מצד הצבא.
גם את אמא שלי נאלצתי לגרש מביתה ימים ספורים לפני כניסת החיילים. היא אישה בת 80, ניצולת שואה, שברחה בגיל 14 מגרמניה לארה"ב. כשהגיעה לביתה בגן-אור לפני 12 שנה היא קיוותה שזו תהיה התחנה האחרונה שלה, שמכאן תלך לעולם שכולו טוב. אך שוב הייתה צריכה לצאת עם מזוודה קטנה, כפי שעשתה לפני שנים רבות.
על אף שארזה הכל, החפצים שלה הגיעו אליה רק שלושה ימים אחרי. חלק מהרהיטים היו שבורים. נורא קשה לה, היא דואגת לנו ואנחנו דואגים לה. היא אישה חזקה אך זה לא עניין פשוט. כואב לי שאני זו שגירשה אותה. אמרתי לה שהיא חייבת לצאת. פחדתי מכניסת החיילים אליה הביתה וחשבתי שהדבר הנכון ביותר יהיה שתעזוב לפני, שלא תשוב ותעבור את הסיוט הזה.
לפנייה לכתב/ת 
