עדן

דפנה

אז מהו הרגע? איך הוא נראה? איזו צורה יש לו ומתי הוא קורה, הרגע הזה, שאינו רגע והוא הכל, ומדוע הוא חומק ממנה פעם אחר פעם אחר פעם?

כי להגיד הרגע בו נוצרים חיים נשמע בנאלי, קטן על הרגע, על המילים המנסות לתאר אותו, ולגמרי לא מדויק, ולהגיד מפגש של זרע וביצית נשמע מטופש, יחצ"ני, דומה להודעות לעיתונות שניסחה מדי יום (מפגש היסטורי, מרתק, נדיר, חד–פעמי), וגם לא נכון — הרי במו עיניהם ראו אנשי המעבדה את מיליוני הזרעונים של אלי שוחים בצייתנות, ואולי כבר בחוסר חשק, אל עבר הביציות שלה, העומדות בצלוחיות הפלסטיק כמו מכוניות מיקרוסקופיות חונות, מחכות שיפרצו אליהן, יניעו אותן, יקחו אותן לנסיעה פלאית, ועובדה שעדיין לא קרה דבר, וגם לאכזבה כבר כמעט אין משמעות בעיניה, ולא כי התרגלה אליה — כל פעם מתאכזבים מחדש, היתה האחות אומרת כשמסרה לה את התוצאות בטלפון ושמעה את דפנה אומרת או–קיי איטי ומרוסן, מין נשימת או–קיי בעצם, לא אמירה, כי לבהּ אף פעם לא אמר שזה בסדר, אף פעם לא, אבל הריאות אוטומטית התמלאו אוויר לדחוס מטה את הבכי — האחות טעתה, לא מחדש מתאכזבים: האכזבה מתלבשת כקומה נוספת על פרויקט עצום שלא ברור מתי יושלם, מבנה שפיגומיו העשויים תקוות כבר הוסרו, והמבנה הזה מחודש לחודש נעשה דומה יותר לשיכון, מפלצת בטון שזרועותיה מרפסות סגורות, מטבחים שפלשו לחצרות משותפות, מחסנים שסופחו אל דירות בקומות הקרקע והפכו לחדרי ילדים; או שהאחות אמרה יהיה בסדר, דפנה, גם לך זה יקרה בסוף, והמילה "לך" שרטה יותר מהאכזבה, יותר מהמילה "סוף", ומה? מה יקרה בסוף?

כבר לא ידעה אם הדבר הזה, שכל כך לא קורה, יגרום לכל מה שלא היה בסדר עד עכשיו להיות בסדר, יאַתחל מחדש את חייה, אבל לא היה אכפת לה, לא, רק שיקרה כבר, ולוּ רק כדי שתוכל פעם אחת ולתמיד לברר אם צודקת המדינה הזאת שכל הזמן טועה, המדינה שהיא פועלת למען שלומה למרות שברור שכבר אין טעם — אם לפחות דבר אחד היא יודעת לעשות, המדינה חסרת התקווה הזאת, ועושה את זה כמו שצריך, ובכמויות: ילדים.

היא עמדה במטבח וחיכתה שהמים בקומקום ירתחו, כדי שתוכל להכין את שיקוי השחרית שרקח לה המומחה לרפואה סינית, שגם בו כבר לא האמינה, אבל לא פקפקה בו מספיק כדי למחוק גם אותו מרשימת המטפלים האלטרנטיבים שביקרה אצלם בשנים האחרונות, אלה שאמרו לה שהרחם שלה קר מדי ואלה שאמרו להפך ודימו אותו לתנור לוהט, אלה שדיברו על הטחול שלה כעל המקום שממנו באות עליה הצרות ואלה שהאשימו את הכליות, ואלה שאמרו שהכל בסדר אצלה, בסדר גמור, ודימו את שחלותיה לאגוזים או פקעות, ואת החצוצרות לחבצלות, או משהו, ובמיוחד זכרה את ההילרית ההיא מרמת גן ששאלה אם היא שומעת אותן מנגנות, תקשיבי, אמרה, את מקשיבה? ודפנה, שהיתה מוטרדת מהמעבר הפתאומי מבוטניקה לכלי נשיפה, לא שמעה דבר — כמו שופר בבית כנסת, הניחה האישה הרזה, השדופה, יד קרירה על בטנה ואת השנייה הצמידה כאפרכסת לאוזנה שלה — ולמרות שהחלון בחדר היה סגור, שמעה מבחוץ אוטובוס גונח ביציאה מהתחנה, מביע אולי את דעתו על ההילרית ההיא — ואולי כי ריחמה עליו, על הרופא הסיני, כי היה משהו עלוב ומיושן במשרדו, כי לא ביקש שתקשיב או תדמיין, או תאמין, אלא פשוט הורה לה להוציא לשון, ובאותו רגע, כשלשונה מושטת קדימה, הרגישה שהיא חורצת לשון לכולם, להילרים ולרופאים הסינים ולמטפלים האלטרנטיבים, לכולם, וגם לאלי שחיכה למטה, בבית קפה, שותה אספרסו כפול שלא השפיע על ספירת הזרע המצוינת שלו, וגם לא חמש הסיגריות ביום שעישן, עובר על איזה תיק או נוזף במתמחה בסלולרי, ממתין שתסיים את הביקור אצל הגורו התורן — ובכל זאת, כבר שישה חודשים לגמה מדי בוקר את השיקוי השקרי, ועדיין: שום דבר.

ועכשיו חשבה שיותר מכל היתה רוצה להשתיל בגופה מצלמת וידאו זערורית שתשוטט בחללים, תבלוש בפינות, תגלוש בפיתולים ותיצמד לקירות הדביקים של רחמה, שאולי אינם דביקים מספיק ואולי זאת הבעיה: עוּבּרים נושרים מהם כמו מטפסי הרים הצונחים אל מותם מקיר אבן חלקלק — מצלמה שתתעד הכל ותשדר את התמונות על מסך ענק, כמו אלה המוצבים מעל צמתים פקוקים, מהפנטים את הנהגים בפרסומות אילמות, כמה היתה רוצה להתקין במטבח מסך כזה ולצפות כל היום בקליפ של גופה, להריץ אותו קדימה ואחורה, להקפיא, לבחון כל פרֵיים, כל זווית, ובמיוחד את הרגע שהדברים נחתכים, הרגע הזה שאין להגדירו, הרגע ההוא שמוציא אותה מדעתה כבר שבע שנים.

כי להגיד הרגע בו נקלט ההריון פשטני ולא נכון, כי אולי נקלטו ברחמה כבר עשרות הריונות, אולי מאות, כשהיתה צעירה לא נזהרה (כשהיתה נערה כינו אותה חברותיה חסרת אחריות, הבחורים ששכבה אִתם אמרו לה "את משחקת באש", ובכל זאת גמרו בפנים, ודווקא כשהתחתנה החלה להשתמש באמצעי מניעה וזה נראה לה מגוחך עכשיו, ומעליב), ועכשיו חשבה שמה שנראה לה אז כהתגרות בגורל היה חוש נבואי, ידיעה מוקדמת של גורל שבסופו של דבר התגרה בה יותר משהתגרתה בו — ואולי, חשבה, כשמזגה את המים אל תוך כוס הדוּרלֶקס, שמכל הכוסות בבית בחרה דווקא בה להיות כוס המזל שלה, וסירבה להחליפה באחרת גם לאחר שהכזיבה בהפריית המבחנה הקודמת, במאי, וכבר התעננה לגמרי, אולי קלט רחמה מאות הריונות, ומשהו (אבל מה? מה זה יכול להיות?) גרם להם להתחרט רגע לפני שיתגלו, להפעיל את כיסא המפלט ולנטוש, קבוצות תאים בוגדניות שהעדיפו לצַמח מצנחים במקום שקי הריון — תאים שבמהלך החלוקה שלהם הסתכסכו ביניהם, או שהפונדק שהגיעו אליו לא היה לרוחם, לא, הם לא אהבו את החדר שקיבלו, היה להם קר או חם מדי, את כל הפרטים האלה ידעה.

היטב הכירה את כל מה שהיה קשור בצד המכני, בסביבה ההורמונלית, גם את הסטטיסטיקות לגבי נשים בגילה ידעה, אבל הרגע הזה — והרי ידעה שלא מדובר ברגע כפי שהיא מכירה אותו, מה גם שהזמן השתנה בשבע השנים האחרונות והפך למשהו אחר לגמרי — הרגע הזה נותר מסתורי וחמקמק וקריטי, רגע שמימי, כך חשבה עליו בהתחלה, אבל בזמן האחרון נראה לה דווקא ארצי, תת–קרקעי ואפל: רגע מעולם אחר, ובאופן ברור ופוצע לא מהעולם שלה.

ועכשיו, כשהביטה בתערובת העלים והשורשים הגרוסים ומי יודע מה עוד, מסתחררת סביב הכפית, צובעת את המים בחום ירקרק מעורר בחילה ומבטיח של אדמה, הבינה שאולי מה שפצע יותר מכל הוא לא העקרות הבלתי מוסברת שלה, אלא פוריותם הבלתי מוסברת, האגבית, של האחרים, והמחיצה, הווילון הזה המתוח בינה לבינם כמו במחלקות במטוס, כאלה שלא המעמדות מפרידים ביניהן, אלא משהו לא ברור, גורל או מזל והעובדה שמישהו צריך לגלם את התפקידים במחזה הזה, בטרגדיה המכונה סטטיסטיקה, בטיסה הזאת שאינה נוחתת לעולם.

היא נשענה על השיש והביטה בעד החלון בחצר האחורית, שאי אפשר היה לראותה עדיין, רק להבחין בגבולותיה, בשיחי היסמין וההיביסקוס והיערה, והרדוף הנחלים — אם יהיה לנו ילד נצטרך לעקור אותם כי הם רעילים, אמר אלי לא מזמן, וה"אִם" שלו, שפעם היה "כש...", הפחיד אותה יותר מהרעיון שילדם יבלע עלה או פרח — ובברושים הלימוניים, גושים שחורים שנראו כמו בעלי חיים מנמנמים, ובדשא, שאפשר היה לראות נצנוץ רטוב שלו בלובן ההלוגני שהסתנן מחלון המטבח — עוד רגע יעלה האור ויהפוך את ריבוע האפלה לחצר שלהם: אגם דשא ירוק זרחני נושק לפטיו מרוצף אבן פראית, שנראתה מבויתת, רחוקה מאבניוּת או פראיות, הפטיו שעליו עמדו רהיטי הגן העשויים עץ אלון, סט שלם, תשעת אלפים חמש מאות ושלושים ש"ח — ומוזר שדווקא את הסכום הזה זכרה, והרי הוציאו הון על הבית — ומתקן הגריל המשוכלל, וכמובן המסלעה, גאוותו של אלי, העשויה חלוקי נחל ובמרכזה בריכה קטנה, מוארת בזרקורים תת–מימיים כחלחלים, פכפוך אמיתי שנשמע כמו הקלטה של פכפוך בוקע ממנה, דגי זהב שוחים בה באדישות, ממלאים את תפקידם כדגי נוי, והשיחים יירָאו גזומים ומבויתים כל כך, עוד רגע תזרח שמש של סוף אוקטובר על החצר — גינה, היה אלי מתקן אותה, גינה — וכשייפָּרמו טלאי החושך האחרונים, תחשוב מה שחשבה בכל בוקר כשהביטה החוצה: שאין יופי מכוער מזה בעולם.

כפופה, זרועותיה נשענות על השיש, לבושה בכתונת לילה שפעם, לפני מאות כביסות, עשרות זריקות בישבן ובבטן והזרעות תוך–רחמיות, ארבע הפריות מבחנה, ומי יודע כמה כוסות טין סיני ומחטים ומחשבה חיובית, היה עליה הדפס של ארנבים — עומדת כך נראתה לעצמה זקנה, דומה לאמהּ, שהבית בו גרו היא ואלי נבנה על שטח ביתה שנהרס (והרי ממילא עמד ליפול, אמר אלי, כשהציעה שישפצו במקום להרוס).

בקלות מצמררת נהרס הבית הסוכנותי, ואפילו הקבלן, שכבר הרס בתים בחייו, החמיא למבנה שנכנע מרצונו ונראה כאילו מגע הבולדוזר היה בשבילו רק דגדוג שלאחריו קרס מתגלגל מצחוק רועם, משלח לאוויר ענני אבק.

הקבלן ההוא, שאחר כך הסתכסכו והסתבכו אתו בבתי משפט, הזכיר לה במראהו את אביה, איש גדול שממנו ירשה את מבנה גופה, גוליבר עם שיח שיער אדמוני מקורזל על ראשו — הסנה הבוער, כינה אלי בחיבה את הקבלן, ואחר כך כבר כינה אותו החרא הזה — לועס בעצבנות את שפתו התחתונה, כפי שזכרה את אביה עושה כשהיה מתוח או מהורהר, אביה שרצה לגור בכפר.

כמה שבועות לאחר שעזבו הוריה את ביתם בפתח תקוה ועברו להתגורר במושב עם שלושת ילדיהם, עירית בת השמונה, דפנה, הצעירה ממנה בשלוש שנים, וגדי, שהיה אז תינוק בן חודשיים, קיבל אביה דום לב ומת בשנתו.

היא זכרה את בוקר השבת ההוא, בו התעוררה לקול יבבותיה של אמה שהחלה מתרוצצת בבית בקומביניזון, מה שמעולם לא עשתה ומה ששעשע את דפנה ואחותה, שאמה מיהרה לשלוח אותן לבית השכנה, האלמנה סוניה ברוך, יחד עם גדי התינוק ובקבוק חלב — רק לאחר ארוחת הבוקר, כשאמן נכנסה, עיניה אדומות ונפוחות, והתלחשה עם סוניה בפרוזדור, והן שמעו את משיכות האף של השתיים, ואת הבשורה שעליהם להישאר כאן עד הערב, כפי שאמרה סוניה כשחזרה למטבח, ובחוץ, בחצר, כבר הצטופפו אנשים — רק אז הבינו שמשהו נורא קרה.

גם אלי, כאביה, רצה לעבור לכפר. זמן רב הסתובב חסר מנוח בדירת הגג שלהם בצפון תל אביב והתלונן שהוא לא יכול לנשום, שהוא נחנק, שיותר מדי שעות הוא מבלה במשרד, במשרדים בכלל, בבתי משפט, בהוצאה לפועל, בבתי מעצר ואיפה לא, והוא חייב, לפחות בסופי שבוע, לעבוד קצת את האדמה, כן, אמר לה, את יכולה לצחוק אבל אשכרה בא לי לעבוד את האדמה, ומי שבסופו של דבר טיפל בשני הדונם שלהם היה בובו התאילנדי.

זה חלק ממשבר גיל הארבעים, היתה אומרת לה מיקי, חברתה, שגם לבעלה, ערן, היו צצים מדי פעם רעיונות כאלה והיא היתה גודעת אותם מיד, תולשת אותם כעשבים כפריים שוטים מתוך החלקה העירונית שלהם — גם אביה היה בן ארבעים ואחת כשהודיע לאמה שנפלה לידיו הזדמנות בלתי חוזרת לרכוש בזיל הזול בית בן שלושה חדרים בעדן. איפה זה? שאלה אמה, והוא הסביר שלא רחוק, ואפילו לא יצטרכו למכור את הדירה בפתח תקוה, ולאט לאט ישפצו את הבית ואַת תראי, לאה, שאני צודק, זה יהיה גן עדן לילדות — והבית, לאחר מותו, נשאר בדיוק כפי שהיה כשרכש אותו, והגינה המובטחת נותרה בגדר מחשבה: פיסת דשא שהיתה שם מאז ומתמיד, שהיא ועירית, ואחר כך גדי, השקו בצייתנות פעמיים בשבוע, דשא שבכל חורף שקע בתרדמת ונדמה היה שהנה הוא הולך סוף סוף למות, ואז התעורר לחיים באביב — הדשא הזה, חשבה, היה געגוע מצהיב ונרגז לאביה, שהשאיר אותם עם ההבטחה לחיים אחרים, ועם כל כך הרבה עבודה.

כשנפטרה אמה, לפני חמש שנים, הסכימו עירית וגדי להתחלק ברווחי הדירה בפתח תקוה שנמכרה במחיר שיא, לפני צניחת המחירים הגדולה, ולתת לדפנה את הבית במושב, שאיש לא העלה בדעתו שיהפוך תוך פחות משנתיים לאחד המושבים היקרים בארץ. עשינו עסק טוב, אמר לה אלי, שבתחילה התנגד וטען שאחיה מרמים אותה, טעיתי בגדול, אמר בכל פעם שהזכירה לו כמה ייסר אותה על טיפשותה, על שוויתרה על חלקה בדירה בפתח תקוה והסכימה לקבל בתמורה בית מתפורר, שאמנם ישב על שני דונם אבל מי צריך שני דונם במקום כזה.

בסוף שנות התשעים הפך עדן, שהיה עד אז מושב חקלאי שהקימו יוצאי פולין והונגריה בתחילת שנות החמישים, לאחד המושבים המבוקשים ביותר במרכז הארץ. משפחות צעירות, בעיקר מתל אביב ופתח תקוה, רכשו במחירים מגוחכים משקים שלמים, ובנו עליהם בתים שנראו כאילו עוצבו על ידי אותו אדריכל — מבנים בני קומה אחת או שתיים, מצופים טיח בצבעים פסטליים, צהוב לימון, ורדרד, תכלת או ירוק פיסטוק, בעלי חלונות גדולים עשוים פרופיל בלגי בצבעים מעושנים, גגותיהם השטוחים נראו לועגים בצניעותם לגגות הרעפים המכוסים אזוב שהתרוממו מעל הבתים הישנים שהלכו ונעלמו עם הבעלים שלהם, שנפטרו או עברו לגור בקרבת ילדיהם שעזבו לערים או לפרוורים; והיו גם מעטים שנשארו — קומץ זוגות קשישים, אלמן אחד ובעיקר אלמנות, שנעשו דומים לבתיהם, ההפך מפסטלי, ההפך מגאומטרי, ההפך ממעוצב, והיתה איזו סתירה משונה בין הדיירים ובתיהם המתפוררים לבין אדמתם, שבתחילת שנות האלפיים כבר היתה שווה מיליונים.

כשמחירי הקרקע החלו להאמיר, וכשבעלי הבתים הוותיקים, ובעיקר בניהם, איבדו את תמימותם הכלכלית, הגיעו גם העשירים, ובשנתיים האחרונות החלו לצוץ לצד הבתים הישנים ושכניהם הפסטליים גם כמה אחוזות ענקיות, שהוסתרו מהעין בחומות גבוהות עם שערים חשמליים, שנפתחו אל שבילי גישה שהובילו לחניות כפולות ומשולשות — אחוזות שדווקא משום שהוסתרו נעשו מנקרות עיניים, מטילות אימה שקטה ואדנות טופוגרפית, כמו אריות מפוהקים הרובצים בתוך עדרי זברות.

אבל קשה היה לשנוא אותם. לשנוא אותם, חשבה דפנה, יהיה סוג של גול עצמי. מאז רכשו אדמות בעדן משכו בעלי האחוזות בחוטים, ותוך שנתיים שודרגה מערכת הביוב במושב, הותקנו עמודי תאורה במקומות שהיו עד אז חשוכים, הכביש הראשי נסלל מחדש והמועצה המקומית קיבלה תקציב נדיב, יש מאין, לשיפוץ המבנים הישנים במושב הסמוך, גני צור, שם היו גני הילדים — לשנוא את העשירים האלה, חשבה דפנה בכל פעם שאלי היה מפטיר איזו הערה עוקצנית, בכל פעם שעברה עם המכונית ליד החומות והשערים, שכשנפתחו לאפשר כניסה או יציאה של מכונית זיכו אותה בהצצה חטופה, כמעט פורנוגרפית, לטוסקנה, לדרום צרפת, או, במקרה של אחת האחוזות שהיתה שייכת לבעל חברת היי–טק גדולה, דווקא לקונטיקט — לשנוא את בעלי האחוזות האלה, חשבה, יהיה פשוט ילדותי.

וכך, ב–2003 כבר היה המושב מחולק לשלושה מעמדות ברורים — המעמד הגבוה, הבינוני, והזקנים, שהתחלקו גם הם לתת–קבוצות: אלה שהמשיכו להחזיק באדמותיהם, לפעמים למורת רוחם של בניהם שידם היתה קלה על הדק הירושה; אלה שרצו לעזוב והשאירו את המשא ומתן לילדיהם, שלא רק דאגו לזה שאיש לא יסדר את ההורים התמימים, אלא שלפעמים דרשו מחירים גבוהים כל כך בעבור הבית המיועד להריסה ממילא והאדמה, עד שהוריהם נאלצו להמשיך ולהתגורר בעדן, בבתיהם שנותרו ללא קונים; והיתה הקבוצה השלישית, הפגיעה מכולן — אלה שלא היו להם צאצאים שיחצצו בינם לבין מי שחמדו את אדמתם.

ופעם, זמן קצר אחרי שעברו לגור בעדן, אלי אמר שיש לו רעיון למיזם: למה שהוא לא ייַצג את הזקנים האלה בתמורה לאחוז צנוע מרווחי המכירה, וידאג לזה שאף אחד לא ידפוק אותם? היא אמרה שהיא מקווה שהוא מתבדח, והוא אמר, לא ממש, אבל אני מבין שזה לא נראה לך. לא, אמרה, זה לא נראה לה.

וכששאל למה, שוב שאלה אם הוא מתבדח, אם הוא באמת צריך שהיא תגיד לו למה, והוא אמר שכן, הוא צריך. כי זה מלוכלך, אמרה, זה רעיון מלוכלך, לנצל את האנשים האלה, והוא שאל אם היא לא חושבת שעדיף ניצול מבוקר, בעצם לא ניצול, אמר, למה לקרוא לזה ניצול כשמדובר בתיווך, ויותר מזה: בהגנה — או פרוטקשן, אמרה, והוא נעלב: באמת, דפנה, הרי אם הוא לא יהיה שם לייצג אותם, ברור שהקונים ירמסו אותם, בואי נגיד שאני אהיה כמו הבן שאין להם — וחלקם הרי איבדו בנים במלחמות או תאונות, או מחלות, חלקם היו פעם הורים — גם בן מקבל משהו מהוריו, לא? את לא קיבלת את הבית הזה בירושה? והזכיר לה שהוא עצמו מעולם לא ירש דבר, הרי דירתו של אביו בנחלאות היתה בדמי מפתח, וכשנפטר חזרה מיד לבעליה, כל מה שהיה שייך לו אי פעם, מחצית הדירה שקנו בתל אביב, כשנישאו, נרכש בעמל וביזע, והיא אמרה כן, אבל לולא הירושה שלי לא היית מגיע לכאן בכלל, לכפר שתמיד חלמת עליו, ושאלה כמה בדיוק חשב לקחת מהם, בהנחה שמישהו יהיה מספיק טיפש להיעזר בשירותיו, והוא אמר, אחוז או שניים, כמו מתווך, ואל תהיי כזאת תמימה, גם עורכי דין שמטפלים בעסקאות נדל"ן גובים סכומים נכבדים בשביל כלום, דפנה, בשביל לשבת במשרד ולערוך חוזה, והאמת היא שבזמן האחרון די נמאס לו להיות פליליסט, לא שזה לא רווחי, אבל לפעמים הוא מתקנא בכמה מעמיתיו שעושים הון בלי לזוז מהמשרד, והוא עובד, כמה שהוא עובד, הוא קורע את התחת, אז מה אכפת לך שאני ארחרח קצת, אראה אם יש בכלל ביקוש לשירות כזה, מה את אומרת?

והיא אמרה: לא. כי חשבה על אנשים כמו אִמה, שלולא נפטרה לפני שמחירי האדמות בעדן זינקו, ולולא היו לה שלושה ילדים שיגנו עליה בעת הצורך, למרות שהצורך מעולם לא התעורר, ובמיוחד ילדים כמו עירית, אחותה הבכורה, שבניגוד אליה ואל גדי היה לה חוש עסקי, היתה עלולה להפוך לאחד הקורבנות של אלי — זעזע אותה לגלות כמה קל לה לדמיין אותו בתור צייד זקנים — וחשבה על אנשים כמו סוניה ברוך, מה היה קורה לוּ היתה בחיים, לבדה, והרי ביתה עמד נטוש כמה שנים לאחר שנפטרה, בהעדר יורשים, ובשבתות היו עוברות שם משפחות, שעצרו את מכוניותיהן ליד גדר הבית, שנחבא כמתגונן בתוך עשבייה גבוהה וקוצים, והבית הפך לאתר עלייה לרגל לכל מיני קונים פוטנציאלים ששמעו מפה לאוזן על הנכס הנטוש שעמד על שטח של כמעט חמישה דונם — ומזל שאלי והיא עוד לא גרו שם אז, שלא חזתה במו עיניה במאבק האילם שניטש סביב הבית הזה, מכוניות סובבות אותו ככרישים שריח הנדל"ן הפצוע, המבודד, סחרר אותם, עד שבסופו של דבר נמסר הבית לידי האפוטרופוס הכללי, שמכר אותו בזריזות לזוג מרעננה, שוקי ואיריס, שנהיו שכניהם, ועשו, כך התפארו אחר כך, את עסקת חייהם כשרכשו ב–98 את השטח במחיר של מאתיים שישים אלף דולר, והיום הוא שווה למעלה ממיליון.

זה הגעיל אותה. לחשוב שהמקום בו גדלה, שסוד יופיו, בעיניה, היה איזו פראיות עשירה, סוררת, של צמחייה שגדלה באין מפריע, בין הבתים, מפרידה ביניהם אבל גם מחברת אותם זה לזה במין דבק ירוק, המקום הזה בו עברה עליה ילדות מחורבנת אמנם, אבל בכל זאת שלה, הפך ללונה–פארק נדל"ני. כאילו שיחד עם האדמות והבתים נסחרה גם אותה ילדות של הסתתרות בתוך שיחים ועשבי פרא גבוהים, של שוטטות בפרדסים ומטעי פרי, אותם ימים רחוקים של בדידות קטנה ותוכניות גדולות.

כל מקום שסימל פעם משהו נהרס, ובכך הפך עוד יותר לסמל, לגעגוע, וכשעברה לגור שם שוב עם אלי, בתחילת הקיץ של שנת 2000, כבר אי אפשר היה לזהות בעדן כמעט דבר ממה שהיה שם פעם, להוציא המכולת, שלמרות שאיש מלבד הזקנים לא קנה בה, עדיין נותרה במקומה, במין רחבה מרוצפת במרכז המושב, הררים של ארגזי קרטון ופלסטיק מלאים בקבוקים עומדים בכניסה, וגם טלפון ציבורי אחד, שנראה כמו מוצג מוזאוני, כי מי השתמש בו בכלל מלבד הפועלים התאילנדים.

לא, היא לא רצתה לחזור לכאן, אבל אלי התעקש. ולא רק בגללו, הסביר, לא רק בגלל המחנק שחש בתל אביב, והוא התפלא שהיא לא חשה כך, איך זה יכול להיות? אלא כי הרבה יותר בריא לגדל ילדים בכפר, תחשבי על העתיד, אמר, והיא חשבה שיש בזה משהו, ולמרות שכבר אז היו להם קשיים, וכבר עמדו לעזוב את רופא הנשים שלה ולעבור לטיפולו של מומחה פריון, לא העלתה בדעתה שיעברו חמש שנים ועדיין לא יהיה להם ילד, וגם עדן לא יהיה אותו עדן, לא באמת.

זה מה שכאב לה, ניסתה להסביר לו וידעה שחבל על המילים, ובכל זאת: לחשוב שיש איזה קו מקביל בין מה שקרה לעדן לבין מה שקרה למדינה, וגם, חשבה לפעמים, אבל את זה כבר לא העזה לומר, לבין מה שקרה לה עצמה: השמנה פראית, כתוצאה מההורמונים, ופה ושם גם התקפי זלילה, אבל בפנים כלום; שום דבר לא צמח בתוכה.

לא, היא לא הסכימה שאלי ירחרח, אבל אמרה שכמו שהיא מכירה אותו הוא בטח כבר עשה את זה מאחורי גבה, והוא מחה, ממתי הוא עושה דברים מאחורי הגב שלה, ממילא הגב שלך גדול מדי בשביל שאני אעשה משהו מאחוריו — וזו היתה בעצם מחמאה, הרי זה מה שכל כך אהב בה, אמר, בגלל זה התאהב בה, בגלל החוסן שלה, האידאליזם, זה שעוד אכפת לה מה קורה בכלל במדינה הזאת — בניגוד למי? שאלה אותו, בניגוד אלַי, אמר, אני מודה.

זה לא שלא אכפת לו, אמר, כמו שהוא מאמין שהכל ממילא אבוד, שאכפתיות כבר לא תעזור היום לאף אחד. ומה שנשאר אִתה בסופו של דבר, מציק ומכרסם, לא היה הציניות שלו, עצלנותו האזרחית, כך קראה לזה בלבה, אלא דווקא העניין הזה עם הגב. מעולם לא היתה אישה קטנה, תמיד היתה רחבה, בעיקר באיזור הגב והכתפיים, כמו שחיינית אולימפית, אלי היה אומר בחיבה, אבל עכשיו, שלוש שנים אחרי שעברו לעדן, נוספו למשקלה עוד שמונה קילוגרם, ונדמה היה שכל אחד מהם התמקם דווקא, כמו להכעיס, על גבה.

• מתוך "עדן" מאת יעל הדיה, הוצאת עם עובד.
  

• יעל הדיה נולדה בירושלים ב-1964. למדה פילוסופיה באוניברסיטה העברית, ספרות אנגלית וכתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו-יורק, עבדה כעיתונאית ובעלת טור ב"כל העיר", "תל אביב" ו"ידיעות אחרונות". מלמדת בחוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית, ירושלים. ספרה הראשון, "הנפשות הפועלות", הופיע ב-1994 בספריית מעריב. ספרה השני, "שלושה סיפורי אהבה", הופיע ב-1997 בעם עובד, ספריה לעם, וספרה השלישי, "תאונות", הופיע בספריה לעם ב-2001.