דברת הוליד עכבר

על-פי כל הסימנים, עומדת שנת הלימודים להיפתח כסדרה, בלי שביתות והשבתות, וזאת כמובן בשורה טובה לתלמידים ולהוריהם ולמדינה כולה. בזמן כתיבת הרשימה, אמנם, לא הושג עדיין הסכם חתום בין משרד החינוך וארגוני המורים, אבל הסכם שכזה מסתמן באופק. אבל שנת הלימודים הקרובה גם היא לא תהיה, למרבה הצער, שנה של בשורה, למרות ששרת החינוך מנסה בכל מאודה לשוות לה אופי של שנת מפנה; לכאורה "יוצאים לדרך", והרפורמה המיוחלת הנה היא באה סוף-סוף. לא מניה ולא מקצתיה: לא רפורמה, לא תמורה כלשהי, רק צעידה במקום ואפילו נסיגה.

הר הרפורמה של ועדת דברת מוליד עכבר, ולעכבר הזה קוראים עכשיו בשם חדש ומכובס - "פיילוט". הפיילוט הזה יתבצע, על-פי הודעת משרד החינוך, רק ב-36 רשויות מקומיות, שפותו על-ידי המשרד בהבטחות מהבטחות שונות לקבל על עצמן עול מצוות. נרמז להן ברמז עבה שאם ישתפו פעולה עם השרה, היא תדע לגמול להן כגמולן ולהיטיב איתן. אני רוצה לקוות שאותן רשויות לא יתאכזבו במהרה, כאשר יתברר להן שההבטחות אינן מתקיימות. משרד החינוך של ארבע השנים האחרונות התמחה בעיקר בנאה דורש אבל גם בלא-נאה מקיים.

דוגמה: ברוב הרשויות שנכנסות לחופת הרפורמה, כ-20 מתוך 36, כבר קודם הונהג יום חינוך ארוך. כלומר, מבחינתן אין שינוי ואין חידוש, הרי היום הארוך לא יתארך יותר. לעומת זאת, הן יפסידו את יום השישי כיום חינוך רגיל. אז איפה כאן הרווח? במקום יותר שעות באותן 36 רשויות, יקבלו התלמידות והתלמידים פחות שעות. זהו עוד ביטוי של תרבות השקר. משרד החינוך כל הזמן מוסיף שעות, ובפועל הוא כל הזמן גורע.

פחות שעות

בארבע השנים של לבנת-תירוש, קוצץ תקציב החינוך 16 פעמים (אני חוזר: 16 פעמים), בסך כולל של כשלושה מיליארד שקל בבסיס התקציב ואולי יותר. כל תלמידה ותלמיד לומדים היום שבע או שמונה שעות שבועיות פחות מכפי שלמדו לפני עידן לבנת. הרפורמה המפורסמת שעליה מכריזים עכשיו בראש חוצות אפילו אינה מחזירה את המצב לקדמותו - ל-2001. אז איך בדיוק יוושע החינוך, שגם ב-2001 לא ענה על הצרכים, כאשר ב-2005-6 הוא יציע לילדינו פחות מבעבר? לא מובן.

עוד דוגמה: כאמור, אין כל קשר בין התחייבויות למימושן. ממשלת ישראל התחייבה בשנה שעברה להזין כ-170 אלף תלמידות ותלמידים נזקקים. בפועל, היא הזינה רק כ-70 אלף - שוב מספר קטן יותר מאשר ב-2001. חמור מזה: אותם 70 אלף, שזכו בארוחות צהריים, אינם בהכרח הנזקקים מכולם. לפי עבודה מפורטת ומדויקת שנערכה בלשכתה של ח"כ פרופ' יולי תמיר, מתברר פתאום שהנהנים מההזנה אינם באים מהמקומות הכי חלשים ומוחלשים, אלא ממקומות יותר מבוססים, שאינם נמצאים בארבעת האשכולות הנמוכים של הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הסיבה לגמרי ברורה: האשכולות הנמוכים אינם מסוגלים לממן את חלקם ב"מפעל ההזנה", הם נאלצו לוותר עליו - וכך ויתרו גם עליהם. הרשויות המקומיות באשכול 1 עד 4 הן עניות מרודות, מצבן הכספי בכי רע, ואין שום סיכוי שבעולם שהן או תושביהן יוכלו להשתתף ב-50% מעלויות ההזנה, גם לא ב-40%. גם השנה הן יישארו בחוץ, העניות, ואילו הרשויות "חביבות השרה" יבואו במקומן, רק משום שהזדרזו ועלו על המרכבה המיניסטריאלית, והצילו את הרוכבת מבושת פנים.

ועוד דוגמה: שנת הלימודים הקרובה שנפתחת עכשיו תהיה גם שנה של יותר צפיפות בכיתות, הצפופות בלאו הכי עד מחנק. משרד החינוך הצליח בשנה שעברה לבנות בסך הכל כ-600 כיתות נוספות, ואולי פחות, בהשוואה ל-2,600 כיתות בממוצע לשנה שנבנו בתקופות שלפני לבנת-תירוש. המחסור בכיתות לימוד רק הולך איפוא ומחמיר, אבל ב-36 רשויות, שהן פחות מ-5% מכלל המערכת, מבטיחים לחלק את כיתות א' ו-ב' לשתיים כדי להבטיח 20 תלמידים בכל כיתה לכל היותר. עיתונאים שפנו למשרד כדי לקבל נתונים על מספר "הכיתות הקטנות" שיעמדו לרשות הרפורמה-זוטא - לא נענו עד-כה, ועד לרגע זה לא לגמרי ברור איך מן האין של הבנוי יצמח היש של הכיתות. צריך להיות ברור שקצב הבינוי הנוכחי איננו מדביק אפילו את קצב הגידול הטבעי של אוכלוסיית התלמידים, לא כל שכן איננו ממלא את הפער הכרוני בכיתות לימוד - שרק הולך ומתרחב.

מתווכחים על השם

מה הפלא, אם המחלוקת העיקרית עכשיו בין משרד החינוך לבין ארגוני המורים היא דווקא על השם שיינתן לרפורמה? אמנם, קשה להאמין - אבל עובדה: לא התנאים הפדגוגיים, הסביבתיים והפיזיים של הרפורמה הם במרכז הדיון, כי אם שמה. משרד החינוך מתעקש על "רפורמת דברת", ואילו המורים מתעקשים על "רפורמה" בלי אזכור של השם המפורש. משמעות הוויכוח פשוטה וברורה: לא חשוב מה קורה בפועל, כן חשוב איך מציגים לציבור את מה שלא קורה. מסתכלים רק בקנקן, ומנסים להסיח את הדעת ואת המבט ממה שיש או אין בתוכו. זה בכלל לא קנקן, זה בקושי קומקום, והוא מקשקש.

לו שרת החינוך הייתה באמת מעוניינת ברפורמה, שהיא כה חיונית למערכת החינוך, מלכתחילה היא לא הייתה זקוקה לוועדה ולהמלצותיה תוך בזבוז זמן ממושך לריק. כבר שנתיים ויותר חלפו מאז שהתחיל המהלך כולו, שראשיתו בקול תרועה - מהפכה, מהפכה! - ואחריתו בקול ענות חלושה. הכל יודעים היטב מה צריך לעשות בחינוך כדי לשפרו, ומי היה צריך עוד ועדה שתגלה לנו את אמריקה? רק לימור לבנת הייתה צריכה ועדה, שתאפשר לה להתעלם מהיוזמות הטובות של ארגוני המורים, שיישומן המוצלח והמוכח בשטח החל לפני כחמש שנים. לבנת רצתה רפורמה משלה, רק שלה, שתירשם על שמה בטאבו הפוליטי. היא רצתה "אמריקה" פרטית, שעדיין לא התגלתה, ומי שזה רצונו עלול לאבד את עולמו. יש כאן רק בעיה אחת: עולמו של שר חינוך, של שרת חינוך, הוא גם העולם שבו גדלים ומתחנכים הילדות והילדים שלנו.

אני חושש שהשנה הבאה עלינו לטובה, לא לטובה היא באה. היא עלולה להיות שנה אפורה ועצובה: יחלוף עוד זמן עד שהמורות והמורים שלנו יצליחו לזקוף את קומתם, לאחר שבחודשים האחרונים הוכו והושפלו ולא מעטים אף פוטרו והושלכו ככלי אין חפץ. לא ביום אחד שבים אל הכיתות, רעננים ומרוצים, כאילו דבר לא קרה ועולם כמנהגו נוהג.

ח"כ יוסי שריד (מרצ-יחד), לשעבר שר החינוך