אחרי הקיטש: לעובדות

ההזדהות עם הפרט איננה הזדהות פוליטית. קיימת הזדהות אנושית עם מי שאפוף בצער. גם אם חלק ממפוני הרצועה אכן חווים תחושות קשות, צער וכאב (ואחת היא אם הם עצמם אחראים למצבם, או הם שגרמו לעיקר המצוקה לילדיהם הקטינים, או סתם נגררו אחר הסתת מנהיגיהם ומוריהם הרוחניים). צער הוא צער ועצב הוא עצב. אך הזדהות אנושית עם צער הפרט, אין פירושה הסכמה עם מטרות פוליטיות העומדות מאחורי המאבק. צערן של כ-1,700 משפחות אינו יכול להצדיק אימוץ עמדות פוליטיות, העתידות לגרום צער - אמיתי ואיום עשרת מונים - לאלפי משפחות של הקורבנות הפוטנציאליים מאותה מורסה תמידית של קוץ ההתנחלות בעיבורה של רצועת עזה. ניתן להבין על נקלה את המניפולציה הרגשית-פוליטית חסרת התקדים שנעשתה בשבוע האחרון, אם נזכור כי מרבית ה"נאבקים" לא היו כלל מתושבי הגוש, אלא מקרב המסתננים. מנהיגי הימין ניסו לרתום את ההזדהות האנושית עם צערם וכאבם של המפונים להזדהות ולתמיכה פוליטיות עם עמדות פוליטיות, הרחוקות מרוב רובו של העם בישראל.

הכאב והצער. איש לא ערך סקר כן ומעמיק ביחס למספר המשפחות, המצרות באמת ובתמים על היציאה מאותו קן צרעות פורה רוש ולענה של הרצועה. בארגון יעיל ובלחצים חברתיים - שביסודם הבנת כללי המדיה ומה "סקסי" לתקשורת - הצליחו מנהיגי ההתנחלויות להשתיק את קולותיהם הלא-מבוטלים של מצדדי הנטישה מבין תושבי הגוש, ולהבליט את קולות הפנאטיים מקרב המתנחלים. כל בר-דעת מבין, כי בינם לבין עצמם נושמים לרווחה רבים וטובים מבין התושבים ברצועה, על כי תם וחלף הסיוט היומיומי של חיים בצל הטרור. אם לראות בפרופורציה נכונה את עוצם הצער מנקודת ראותו האמיתית והכנה של הפרט, הרי אין היא שונה מכל מעבר דירה עקב אילוץ: בין אם אילוץ כלכלי, בין אם בריאותי ובין אם משפחתי.

המחלוקת הפוליטית, קשה ככל שתהיה, אינה משנה באמת את המשמעויות הריאליות של ההיעקרות ממקום המגורים בניגוד לרצון הנעקרים, בהשוואה לדוגמה למי שנעקר מביתו עקב אי-תשלום משכנתא או היעדר מקום עבודה. מרבית המתנחלים קיבלו את בתיהם (או מגרשיהם) כמעט בחינם, חיו ברווחה על חשבון ניצול עבודה זולה או כספי ציבור, ומקבלים ממון רב (או מגרשים יקרים לאין ערוך) בעזיבתם. והכל, בל נשכח, על חשבון קופת הציבור ורווחתו. זאת ועוד: אלה שנראו בדיווחים (היינו אלה שנותרו מרצונם בבתיהם המיועדים לפינוי עד הרגע האחרון) נושאים הם עצמם באחריות לחלק עיקרי בטראומה המתוארת: הם שניתקו מגע, הם שהלהיטו את הרוחות (כולל של משפחותיהם) וניסו להעצים - במתכוון - את הטראומה, הם שהפכו את מהלך הפינוי למחזה מבזה ומשפיל. ניתן לעמוד משהו על מידת רגישותם האישית מהדיווחים על מאות חיות המחמד, שהותירו מאחוריהם באטימות לא-מובנת. למה? לטענתם: זו מחאה לגיטימית. נניח לרגע כי כך הדבר. מכל מקום, מי שרוצה לזעוק במחאה, אינו יכול "לקטר" על כי גרונו ניחר. זו בחירתו. קל וחומר, מי שבוחר לעצמו "מחאה" עבריינית ואלימה, נראה מגוחך משהו כאשר הוא מתלונן על השפעתה החינוכית השלילית של מחאתו על ילדיו.

הילדים. אין צורך להכביר מילים על התמונות, שלא הותירו מקום לספק בנוגע לשימוש הציני בילדים על-ידי המתנחלים. מי שנזקק להמחשה בנוגע לפנאטיות אטומת המוח והרגש של חלק מהמתנחלים, קיבל אותה כאן בשפע. מי שאיננו חס על ילדיו ובריאותם הנפשית, כלום ניתן לסמוך על שיקול דעתו או איזונו הנפשי בשעת הכרעה? בנסיבות רגילות, היה מקום להעמידם לדין על הזנחה הורית או אף התעללות בקטינים חסרי ישע. לעולם לא יישכחו מעמנו הטרמינולוגיה (השאובה מהשואה) של הגידופים, ההשתלחות האישית בלובשי המדים, הניסיונות השקופים "לביים" את הילדים (בין ביציאה בידיים מורמות, בין במאמצים הניכרים לייצר בכי, בין במסירת ילדים או הנפתם מחוץ לחלון בקומה גבוהה ועוד כהנה וכהנא). אם תמונה שווה אלף מילים, תמונת השימוש בילדים שווה אלף נימוקים מדוע יש לנער חוצננו מהר ויסודי ככל הניתן מאותן רעות חולות, הכרוכות במתנחלים הפנאטיים.

שלטון החוק. הלקח המרכזי מהמאבק על מניעת ההתנתקות - ויקשה על הימין הקיצוני להיפטר מכך - הוא התנתקותם מרצון מהשיח הדמוקרטי. המתנחלים ומנהיגיהם הוכיחו, לכל מי שלא הבין זאת עד כה, כי הם מנותקים ממחויבות לשלטון החוק ולכללי הדמוקרטיה. הם מקבלים את מרות הרוב עד לגבול שבו רבניהם שמים אותו. מעבר לכך, השמיים הם הגבול (וברוך השם, גם הכוח). מי שמוכן לקבל דינא דמלכותא, רק כאשר ה"מלכותא" מאלצת אותו לכך בכוח - עוקר עצמו מן הצבור הרחב. עשרות שנים של ציונות דתית נאורה ושפויה יורדות לטמיון ונסחפות בזרם עכור של הסתה פנאטית. אל יבלבלו לנו את המוח עם הסיסמאות הריקות על "ציבור ערכי". הבעיה היא בדיוק באותם ערכים, שבחברה נאורה הנם בעלי ערך שלילי. עומדת לפנינו - ובעיקר לפניהם - עבודה ממושכת וקשה, על מנת שיתקבלו שוב כחברים שווי-זכויות בחברה הדמוקרטית בישראל.