החיילים שלנו נאצים?

הפינוי הסתיים. כבר אפשר לראות ירוק וכחול ולבן מבלי שיהרסו לנו את המכונית ומבלי שישרפו לעינינו דגל המדינה. האמת, גיוס הכתמים הכתומים היה מסעיר. כל-כך מסעיר, עד שכל דמוקרט הייתה לו סיבה להיבהל לנוכח ה"יחד" הגדול הזה שגויס על-ידי רבנים הצועדים בראש בשרשרת צמודה, משמיצים את חוקי המדינה, את מוסדותיה וביחוד את פטרונם הגדול זה מקרוב, אריק שרון, ראש הממשלה.

כולם מורים, מקבלי שכר מהמדינה, גייסו ובאו על תלמידיהם. הזעקה וההתלהמות והקריאה לאלוהי ישראל, למלך ולאב כי יבוא משיח ויביא נס - לא הועילו. משיח לא בא ולא התקשר. וגם אילו רצה לבוא, הקדוש ברוך הוא היה מונע זאת ממנו, וזה לא רק בשל ביזוי מדינת ישראל הריבונית על מוסדותיה, אלא ביחוד וביתר שאת בשל ביזוי השואה. ציבור אתנוצנטרי, גזעני, המצטיין בשנאת האחר, החי על אדמה גזולה, שצעיריו "הנפלאים" עוקרי נטוע, בוזזו פרי אלה שהרסו והרגו, ודרשו לעצמה עוד ועוד. כל אלה התנערו מכל שצווינו על אהבת הגר, כי גרים היינו בארץ מצרים ובהרבה ארצות נכר קשות אחרות. הם החליטו כי זכותם להחרים, לא לכרות ברית ולא לתת מקום מגורים לילידי הארץ שאת אדמתם גזלו.

בפראות, בצעקה, בתחכום, בהתגנבות ביזו את הצבא ששמר עליהם, ששירת אותם בנאמנות ואף הירבה לשתף עמם פעולה. איזה נוער "נפלא" מבזה את מי שהקריבו חייהם כדי לקיים את היישובים האלה, שמחוץ לתחום השיפוט של המדינה? לא די בזה, כי אז גם על המשטרה הרימו יד. אך החמור מכל, הבזוי מכל, הנורא מכל הוא החוצפה השפלה של מגודלי הזקן השבעים, החיים ברווחה והמשתמשים בסמלי השואה, בגדים, מגן-דוד צהוב עם Jude, גם על בגדי ילדים, המספרים על הזרוע והיבבות. לא היה כביזוי הזה של האסון הגדול ביותר שקרה לעם היהודי לדורותיו כביזיון הזה. שום אנטישמי לא יכול היה לבצע חרפה כזו וכל זה נגד מדינה שטיפחה אותם, פירנסה ומפרנסת אותם, העלימה עין מכל חטאתיהם ופשעיהם נגד תושבי הארץ הילידים.

זו לא הייתה הפגנה דמוקרטית. זה לא היה שימוש בחופש הביטוי. זה היה ניסיון לשריפת הבית - לשריפת כל שקדוש. החיילים שלנו, המשטרה שלנו נאצים? אתם המפונקים, השבעים קורבנות שואה? איני מתייחסת לצרותיהם האמיתיות של המתפנים, אם כי קשה לומר שהם נשלחו על-ידי המדינה אל מעבר לתחום השיפוט. הם ידעו היטב לאן הם הולכים, אך תמיד בקריצה, בכסף ובהתעלמות מחוק ומצדק נתנה להם הממשלה את אשר רצו, את כל שהיה להם ואת אשר נטשו בכאב ובצער עתה. אולם הם לא נטושים, יש להם דואג. כל ההמולה הצעקנית והמבזה מקרב אנשי גוש אמונים, רבניהם ותלמידי הישיבות שלהם, כל הבכי וכל הצעקות וכל התפילות לאבינו שבשמיים, גם אם היה בהם משום כאב של אמת, הכל בטל ומבוטל לנוכח זילות השואה, ביזוי החוק ומוסדות המדינה וניצול גס, אם לא ברוטלי של האיפוק המדהים של הצבא והמשטרה.

אף ילד ערבי לא זכה ליחס לו זכו העבדקנים כבדי הגוף, הדורשים כי ינשאום על כפיים תוך שהם מתנגדים, בועטים וצועקים. אף אשה פלסטינית יולדת על אם הדרך לא זכתה לאותה אהבה, מסירות ואיפוק להם זכו הנשים הצעקניות והנערות ההיסטריות שנשלחו למנוע מהמתפנים להתפנות. מתברר ש"הגדולים" האלה של ישיבות ההסדר, הם ורבניהם חייבים הרבה הרבה סליחות לבקש ביום הכיפורים, שהרי איש מהם אינו מובטל ואינו רעב, איש מהם לא נושל ולא הופקר. ואלה החוזרים לישראל, חוזרים למדינתם הריבונית שצבאה ומשטרתה וקופת האוצר מאוד דואגים להם.

הם שמעולם לא גילו אמפתיה לעניי הארץ ולסבלם הם צועקים שואה. אבוי לכם על גסות רוחכם וערלות לבבכם ואבוי לנו על שכך גדלתם בתוכנו.