שופט מביא חבר
שופטי העליון אינם מייצגים את מיגוון הדעות בחברה, ולא מונו כדי להכריע את עתיד המדינה היהודית. תראו מה הם חושבים על זיוף ומירמה של עמיתה
למרבה הצער, זה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. מערכת המשפט, על כל גרורותיה, איבדה הרבה מאוד מזוהרה בשבועות ובחודשים האחרונים. רבים וטובים חדלו להאמין בה. הכרסום בזכויות האדם, או הפגיעה בזכויות חוקתיות מובהקות, שלהם נתנו יד שופטים רבים בבית המשפט-העליון, בוודאי גרעו הרבה מיוקרתו. גם הפסיקות של אהרון ברק בנושאים פוליטיים מובהקים, המשיקים לעצבים רגישים ביותר בחברה הישראלית, גרמו לרבים לחשוב שהגיעה העת לשינוי בשיטת הבחירה של השופטים. אמירותיו המפויסות, כשהונחו בפניו סוגיות שנגעו לזכויות של יהודים בבתיהם בחבל עזה, מול אמירותיו הבוטות, הבלתי מתפשרות, כשהוא דן בזכויותיהם של חקלאים ערבים שגדר הפרדה עמדה לשלול מהם לא את בתיהם, אלא גישה נוחה יותר לאדמותיהם - הן דוגמה בולטת לחוסר רגישות ולכפל לשון פסול.
שיטת ה"חבר מביא חבר" הייתה טובה, אולי, בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה. השופטים הגבילו אז את עצמם לדלת אמות עולם המשפט. שופטים נבחרו משום שהבינו בדיני מסים, בזכויות מקרקעין או במשפט פלילי. איש לא חשב אז שהעובדה ששופט יודע להבחין בין מי שהתכוון לרצוח לבין מי שרק התכוון להפחיד את בת-זוגו עושה אותו גם מומחה לזכויות של היהודים בארץ ישראל, או לחיוניותה של התנועה הציונית במאה ה-21.
בארצות-הברית מציע הנשיא מועמדים ל-SUPREME COURT, אבל את האישור צריכה לתת ועדה מיוחדת של הסנאט. השימוע הוא פומבי, וכל האזרחים שומעים את הקולות ורואים את הברקים. אין שלדים בארונות. הכל יודעים מה עמדתו של המועמד בנושא הפלות, למשל, או הטרדות מיניות או קיום יחסים מחוץ לנישואין, או מדוע הוא חושב שמותר להעתיק בבחינות הבגרות (אם, למשל, יש מידע שהוא עצמו נתפס פעם מעתיק או מקיים יחסים עם מתמחה שלו…).
אינני יודע מה יודעים החברים בוועדה לבחירת שופטים על השקפות העולם של המועמדים המובאים בפניהם, ללא כל אפשרות אמיתית לשקול מועמדים אחרים. שלושת שופטי העליון החברים בוועדה מגיעים עם עמדה מגובשת שאינה ניתנת לערעור, דבר המונע בעד כוחות "מן החוץ", שאינם חברים של החברים שכבר נמצאים "בפנים", ליצור פלורליזם בריא יותר. השיטה הזאת צריכה לעבור מן העולם.
אהרון ברק ומישאל חשין ודורית בייניש ועדנה ארבל ואילה פרוקצ'יה הם, ללא ספק, משפטנים מעולים. אבל אני אינני רוצה שעתידה של המדינה היהודית, גבולותיה או בסיסה האידיאולוגי יהיו נתונים בידיהם. לא לשם כך מונו לתפקידם. הם לא משקפים השקפת עולם הנגזרת ממיגוון הדעות בחברה ישראלית, ולכן הכרעותיהם יוצרות כעסים רבים ואנטגוניזם כלפי המוסד שזכה עד לאחרונה למידה רבה של הערכה.
אינני יודע דבר על הילה כהן, אבל אני יודע דבר או שניים על מי שהשאיר אותה במערכת. ואם זה מה שהוא חושב על מעשי זיוף ומירמה, אז מי לידי יתקע שהכרעותיו בנושאים אחרים - שנוגעים לעתידם של מאות אלפי יהודים - הן טובות או ראויות יותר.
ד"ר חיים משגב, עורך-דין
לפנייה לכתב/ת 
