ומה בסך הכל ביקשתי
ג'רמי הגשים חלום רטוב של רבים. עבודה מכניסה בהיי טק, פינוקים וכיבודים, רכב ליסינג מהעבודה. אלא שג'רמי קצת שונה מכולם. את ה-1.6 אוטומטית שלו הוא מעדיף קצת אחרת. וזו כבר בעיה
"אתה יכול לבחור מכונית מהרשימה הבאה", היא אמרה לי, תוך שהיא מושיטה מתחת לאפי רשימה של משפחתיות מקבוצת רישוי 2. "אל תדאג", הוסיפה "גברת משאבי אנוש" כשראתה אותי מעקם את האף, "כולן עם ארבע דלתות וגיר אוטומטי", כאילו שזה אמור היה להרגיע אותי. "אני יכול לקבל רכב עם גיר ידני?" שאלתי בתמימות של ינוקא. עכשיו כבר הגיע המבט המוזר - "פעם ראשונה ששואלים אותי שאלה כזאת. למה שתרצה כזה?".
המיתון נגמר, יחי היי טק
ברוכים הבאים למקום עבודה חדש. היי, חברים, אם לא ידעתם, המיתון בהיי טק כנראה נגמר. המכירות בעליה, מגייסים עובדים, העסק רץ ומתאושש במהירות. הופה, החוזה חתום אחרי שעבר את עיני עו"ד החברה, המחשב הנייד בתיק, המכשיר הסלולרי בכיס, תג הזיהוי המגנטי בארנק, וכל שנותר הוא לחשוב על תחבורה.
לא פעם ראשונה אגב. לפני שנים, בעידן ההיי טק "של פעם", כבר הציעו לי רכב. דייהו לאנוס, אם אתם מתעקשים לדעת. אז ויתרתי, בלי בעיות מיוחדות. חברים לעבודה הסתכלו קצת בתימהון, אבל הם מבינים מספרים, אז הסברתי להם. ה-309 הישנה שלי הייתה שווה מעט כל-כך, שגם מכונית הליסינג הכי כדאית, הייתה דורשת ממני תשלום חודשי גבוה בהרבה. וזה כמובן עוד לפני שהכנסתי למשוואה ענייני רגש, הנאה מנהיגה, נוחות וכו'. מיותר לציין, נשארתי עם ה-309.
אלא ששוב, כמו אז, אני מוצא עצמי בפני בחירה. הפעם, עם קרנות השתלמות שהשתחררו, עם יותר כסף בעו"ש, ובעיקר מול רשימת מכוניות רציניות בהרבה. ככה זה כשאתה מתקדם בסולם הדרגות. אז נכון, עדיין קבוצה 2 של שווי ערך בלבד, אבל מצד שני, הרעש מהפלסטיק המתפרק כבר מתחיל לעלות לי על העצבים. חוץ מזה, הגיע הזמן להתקדם למשהו שמציע גם כיוון מראות חשמלי, כיוון הגה, חלונות חשמל ואבזור בטיחותי שמהנדסי ה-309 אפילו לא חלמו עליו – ABS דור מי-יודע-כמה, כריות אויר במקומות אסטרטגיים, חלוקת עוצמת בלימה, אזורי קריסה, קדם-מותחנים, חיבור מושב ילדים תקני. כל העסק.
רק בעיה אחת נשארה. מטרידה משהו. אתם כבר יודעים, תיבת ההילוכים. הבעיה העיקרית שלי נותרה בלתי פתורה. פורד פוקוס, מאזדה 3, טויוטה קורולה, סובארו אימפרזה, רנו מגאן, הונדה סיוויק, ניסאן אלמרה - כולן מכוניות סבירות ומעלה, חלקן טובות מהפיג'ו שלי בכמעט כל פרמטר. וכולן מגיעות עם גיר אוטומטי בלבד. ואני שונא גיר אוטומטי.
קצין הרכב, חברת הליסינג
מבטים מוזרים או לא, ביקשתי מכונית ליסינג, עם גיר ידני. עשיתי להם את זה קל יותר אפילו. צמצמתי את הרשימה לשתי מועמדות מובילות, רנו מגאן ופורד פוקוס. שלא יצטרכו להתאמץ יותר מדי. אבל כבר יצא לי שם של טראבל-מייקר, אז קצין הרכב לקח אותי לשיחה קטנה בצד. "אל תדאג" הוא אמר לי במבט מרחם קצת, "ננסה לטפל בכך הכי טוב שאפשר. הנה, תוך דקה אני שולח אימייל לנציג שמטפל בנו. יהיה בסדר.
עבר יום, עברו יומיים, עוד מייל תוהה, עוד שיחת טלפון קצת פחות מתחשבת, והתשובה הגיעה. בזו הלשון: "אין את הדגמים האלה עם גיר ידני". וזה קצת הטריד אותי. כי לפחות את המגאן, כך אני יודע היטב, משווקים בארץ גם עם מצמד ברגל. אתם יודעים, הדוושה השלישית, הכי שמאלית.
קצין הרכב, שבאמת כבר הבין שיש לו כאן עסק עם טיפוס מוזר, הפגין סבלנות ראויה לציון. פעם, לפני זמן מה, שמע על מישהו באיזו חברה קטנה רחוק מהמרכז, אחד שהיו לו קשרים ומזל, כזה שהצליח לסדר לעצמו רנו מגאן, עם גיר ידני. חברת הליסינג הכל-יכולה הסכימה לו, "אבל רק בשילוב עם מנוע 1400 סמ"ק", אמר בצער. "מתאים לי" זרקתי לו עוד לפני שסיים את דבריו. "תביא, אני חותם".
ואם חשבתם שגברת משאבי אנוש הביטה בי בעיניים תוהות כששאלתי על גיר ידני, תארו לעצמכם איך הביט בי קצין הרכב כשאמרתי שאני מוכן לקבל מנוע 1.4 ליטר. "תגיד, אתה יודע על מה אתה מדבר" שאל אותי, אתה מקבל 1.6 אבל מעדיף 1.4? כמעט ונפלט לו "אשתך יודעת מכל העניין הזה?". ממש לא עזר לי כשהסברתי לו שהביצועים ב-1.4 ידני טובים מ-1.6 אוטומטי. יותר טובים. לא עזר כשאמרתי שההספק המרבי ברנו מגאן 1.4 נמוך רק בשני כ"ס מזה של פורד פוקוס 1.6. המבט המוזר נותר בעיניו.
לא מוותר, אבל נכנע
אז משאבי אנוש כבר לא מדברת איתי. קצין הרכב מביט בי כמו בחייזר. עברתי לנציג "שלנו" בחברת הליסינג. הוא בוודאי יודע מה יש, מה אין, כמה ולמה ואיך. "מאחר ואני לא יכול לקבל מגאן או פוקוס ידניות, ספר לי איזה מכוניות אני יכול בכל זאת יכול לקבל עם גיר ידני". התשובה הגיעה די מהר, באימייל בהול. "אנחנו לא מתעסקים במכוניות ידניות בכלל!". ותאמינו לי, במציאות היו יותר סימני קריאה.
החלטתי לעקוף סמכויות. מנהל אגף המשק יצר קשר עם מנהל השיווק של חברת הליסינג. "שני קודקודים", חשבתי לעצמי. מכאן לבטח תבוא ישועה. קדחת. "אין ביקוש לרכב ידני". אתם קולטים? אין ביקוש. אני מתקשר, מבקש, ואין ביקוש. עולה להם פחות לרכוש את הרכב, עולה להם פחות לתחזק את הרכב, האמינות טובה יותר, צריכת הדלק טובה יותר. יתנו לכם פחות כסף במכירה אחרי תקופת הליסינג? אני מוכן לקנות אותו. רק תנו לי, בבקשה.
כלום. לדבר אל הקיר. אולי פיאט מולטיפלה? מצטערים, לא בקבוצה 2. אולי רנו קנגו דיזל? טוב, כאן כבר הגזמתי. בשלב הזה, כשכל משפט שני כלל לפחות פעם אחת את המילה ידני, הפסיקו גם החברים להתייחס אלי יפה. הבנתי שהגיע הרגע הזה בחיים, בו אתה חייב להתפשר. "בשביל המשפחה", חשבתי. ידעתי שלא אסלח לעצמי עוד. אז ניקח אוטומט.
ומה עכשיו, לעזאזל
חוזרים שוב לרשימת האופציות. הונדה סיביק? לא מספיק נוחה בשבילי. ניסאן אלמרה? מיושנת ומשעממת. מאזדה 3? צפופה וקופצנית מדי. רנו מגאן? זכרתי לה את עלבון הגיר הידני. סיטרואן C4? בהזדמנות אספר למה לא. סובארו אימפרזה? לא מתחבר אליה. טויוטה קורולה? אותי לא תתפסו במכונית הנמכרת ביותר מאז ומעולם. נשארה פורד פוקוס.
שקטה, נוחה, איכותית, מאובזרת בצורה סבירה, עם היגוי לא רע, גיר שמעביר הילוכים באופן חלק. אז היא לא מי-יודע-מה חזקה. נסתדר. "נכנעתי. אני רוצה פורד פוקוס", אמרתי יום אחד לקצין הרכב. את דמעות השמחה שעלו בעיניו כמעט ולא הצליח להסתיר. "מצוין" אמר לי. "תיכף מסדרים לך אחת. בובה של אוטו". הסתובב והלך, והספיק לשמוע אותי קורא מאחור - "רק שיהיה חמש דלתות".
ככה זה. אני אוהב את השימושיות של גרסאות השלוש וחמש דלתות, מה שמכונה "האצ'בק". מקפלים את המושבים, מוציאים מדף אחורי ומקבלים כמעט-טנדר. אפילו אם אני משתמש רק פעם בשנה ביכולת הזאת (כמה פעמים כבר עוברים דירה...?), זה עדיין שווה יותר מתוספת נפח ההטענה של הסדאן (ארבע דלתות), בו אני אף פעם לא משתמש. והיא יותר יפה, וקל יותר להעמיס, והמכונית קלה יותר לחניה, ואין גיבנת שחוסמת את שדה הראיה. תמיד היו לי האצ'בקים. זה מה שנוח, זה מה שהגיוני, זה מה שאני אוהב.
קצין הרכב הסתובב במהירות של רקדן בלט מיומן. "מה אמרת?" הוא שאל. "חמש דלתות. אני רוצה את הפורד פוקוס עם חמש דלתות. לא ארבע". אם לא היה מדובר באיש גדול ומרשים מידות, הייתי בטוח שהוא עומד להתעלף. "אבל העסקה שלנו זה רק לארבע דלתות", אמר לי כמעט בבכי. "אבל היא זהה לארבע דלתות מכל הבחינות" אמרתי לו. "הנה, תסתכל במפרט, תסתכל במחירון".
"אתה צודק", אמר לי הקצין. "אבל זו העסקה שלנו. מה אני כבר יכול לעשות...?". אני לעומת זאת, הייתי כבר הרבה פחות פשרן. אחרי שהסכמתי לוותר על גיר ידני ולעבור לאוטומט שנוא נפשי, אני לא זז אפילו מילימטר. אין מצב שאני מוותר. או שאני מקבל פוקוס חמש דלתות בתנאים זהים לארבע דלתות, או...
אפשר להירגע. שניים-שלושה טלפונים, ארבעה-חמישה אימיילים, קצת נדנוד, קצת צעקות, הרבה בלגאן. קיבלתי אישור – יש חמש דלתות. חתמתי על טופס, ועברתי למצב המתנה. פחות משבועיים אחר כך, והפוקוסים החדשים בחברת ההיי טק הגדולה מתחילים להגיע. הנה הוא קיבל, והנה היא קיבלה, ושלי עדיין לא. כולם מחליפים חוויות, אני מחליף בעיקר דיסקים ב-CD של המכונית הישנה שקיבלתי "בינתיים".
שבועיים אחרי כולם הגיע תורי. ככה זה כשמתעקשים ללכת נגד הזרם, הרגעתי את עצמי, בקושי. המפתחות ביד, וקצין הרכב מדריך. זה בסדר, לא צריך מדבקה עם לחץ האוויר המומלץ, כי אני יודע איך לקרוא את ספר הרכב. וכן, אני יודע איך מחליפים גלגל ואיפה הוא נמצא. לא, אני מבטיח לא לקרא לשרות הליסינג אם יהיה לי פנצ'ר.
באה מנוחה ליגע
איך הפוקוס אתם שואלים? האמת, אני לא ממש יודע. הגעתי הביתה, תדרכתי את האישה איך מתדלקים בדלקן, מה הקוד של האימובילייזר, איך מונעים מהילדים לפתוח את החלונות והדלתות מבפנים ונתתי לה את המפתחות. "סעי לשלום" אמרתי לה. "רק אל תקראי לשרות הליסינג אם יהיה פנצ'ר".
אני? אני איש של עקרונות. בגיר אוטומטי אני לא נוגע אלא אם אני מוכרח. קניתי לי פיג'ו ישנה. 106 בת 10, מנוע 1.3 ליטר, גיר ידני, בלי ABS, בלי הגה כוח, בלי חלונות חשמל. יחס ההעברה בהילוך החמישי דומה לזה של השלישי בפוקוס החדשה. היא קטנה מאד, קלה מאד, היא רועשת מדי, צפופה נורא. אבל אני מחייך בכל פעם שאני מניע אותה. ליסינג? לא תודה.
ג'רמי קרונין ניהל בעבר את פורום המכוניות ב-ynet, והיום הוא עובד היי-טק
לפנייה לכתב/ת 
אוטו צמוד
מחשב נייד צמוד
סלולרי צמוד
צילום: מיכאל קרמר
מחלקת עסקים, נגיד
