התאומים המסוכנים

הקשבתי לשניהם. שניהם דומים כל-כך זה לזה. שניהם חיים בצל הורים שחינכו אותם לחשוש תמיד ואף פעם לא להאמין. אמו של אריאל שרון ישנה כל חייה עם גרזן מתחת לכר וביקשה מבנה שלא להאמין לערבים. אביו ההיסטוריון של נתניהו חינך אותו להאמין שהכוח הוא השחקן היחיד בעיר. שניהם סבורים שאפשר להרגיע את השטח באלימות ולהיזדקק לה מחדש מדי שנים אחדות. כשהאחד ראש ממשלה, ונאלץ להתפשר - השני נץ, חישוקאי או "מורד". כל השאלה היא מי מהם ראש ממשלה ומי לא.

למעשה, הם תמונת ראי זה של זה. כשנתניהו ביצע את הסכם חברון הוא זכה למחיאות כפיים במחנה השלום, וכשוויתר על 13% מן הגדה המערבית בהסכם וואי אמרו שרק הוא יכול לעשות דבר מופלא שכזה. שרון, שר החוץ שלו, טרח להודיע אז למתנחלים להתנחל תחת כל עץ ועל כל גבעה פנויה. כששרון יוצא מעזה, נתניהו הוא זה הטוען שהנסיגה מעניקה רוח גבית לטרור. מין תאומים סיאמים הפוכים שכאלה.

לשניהם מטען כבד. שרון גרר מדינה שלמה למלחמה מיותרת בלבנון. שרון עלה על הר הבית והצית את האש בספטמבר 2000. נתניהו פתח את מנהרת הכותל, ליבה את האלימות שבעקבות כך, הפסיק את תהליך השלום ואף התגאה בכך. רק מי שזכרונו קצר באמת מסוגל להאמין כי מישהו מהם הוא היחיד היכול להוביל את ישראל אל סוף הסכסוך. שניהם פועלים רק תחת לחץ ושניהם יעשו הכול כדי לא להגיע אל רגע האמת, שבו תצטרך ישראל לשלם את מחיר השלום.

נתניהו הוא בלי ספק איש היסטרי, והלחץ הקטן ביותר הופך אותו חסר אונים. כך בסיפור "הקלטת הלוהטת", כך באירועי המנהרה וכך בשחרור השייח' יאסין. כך בניסיון הפוטש שלו, כאשר ניסה להדיח את שרון. גם שרון לחוץ מאוד. הוא התנגד בכל כוחו להקמת הגדר, והקים אותה בלחץ הציבור. הוא רצה לקבוע תוואי שיספח חלק ניכר מהגדה, ובסופו של דבר נכנע לתוואי שלפחות באזור אחד שלו (אלפי מנשה) הוא קרוב יותר לקו הירוק אפילו מהקו שהוסכם עם הפלסטינים ביזמת ז'נבה. האיש שאמר לא מזמן כי דין נצרים כדין תל-אביב, ונסוג מכל הרצועה בלי לקבל שום תמורה (חוץ מעצם הוויתור החשוב על הכיבוש), אינו יכול לטעון שהוא עומד בלחץ.

נכון שלא היה עוד ראש ממשלה עם עננת שחיתות כמו זו שמעל ראשו של שרון. הוא ושני בניו נתונים בחקירת משטרה, כנגד עמרי בנו הוגש כתב אישום קשה שלפיו עבר הבן, לכאורה, עבירות למען מערכת הבחירות של אביו. צריך להיות תמים במיוחד כדי להאמין ששרון עצמו לא היה מעורב במה שנעשה למענו. אבל מי שנאבק בשחיתות אינו יכול להיות בנימין נתניהו. פרשת "בר-און - חברון" נסתיימה באקורד צורם. זה היה רגע שבו הדמוקרטיה הישראלית עמדה בפני אחד האתגרים הקשים לקיומה, ורק כפסע היה בין סגירת התיק לבין סיום הקריירה הפוליטית של נתניהו. אז אותו להפוך ללוחם בשחיתות?

ובאשר לכלכלה. שרון צודק באומרו שהצמיחה היא תוצאת המהלכים המדיניים, הקשורים במפת הדרכים ובעזה. אבל שרון הוא גם ראש הממשלה שהעניק גיבוי מוחלט למדיניותו של נתניהו להחליש את החלשים ולחזק את החזקים. לא יהיה דבר פתטי יותר משרון (ראש הממשלה העשיר ביותר בישראל) העומד ערב הבחירות בראש "המטה למיגור העוני", שהוא עצמו גרם לו בסיועו של נתניהו.

בוחרי הליכוד צריכים להכריע בין נתניהו לבין שרון. האחרים - מוטב להם להתרחק מן השניים. מדינת ישראל ראויה לראש ממשלה טוב משניהם, שיהיה לו האומץ לעשות שלום ולהתחייב לנהל מדיניות של צדק חברתי. אסור לתת לשני האנשים הכושלים הללו לנהל את סדר היום של המדינה ב-14 החודשים הקרובים. מוכרחים לקצר את מערכת הבחירות, ולמנוע בכך גם את הקיפאון המדיני הכרוך בקמפיין ארוך. וצריך לעשות כל מאמץ כדי ששני המתגוששים המסוכנים הללו ימשיכו להתגושש באופוזיציה.

ד"ר יוסי ביילין, יו"ר מרצ-יחד