ג'ון היקר

כ-1,500 פרוגרים ישראלים פנאטיים יכולים לרוץ עכשיו ולספר לילדים שלהם עם חיוך ילדותי על הפנים בפרצוף קורן מאושר: "ראינו את ג'ון אנדרסון", אם כי סביר שאלה ירימו גבה וישאלו בתגובה "מי זה?".

אנדרסון, הסולן של להקת YES ואחד האנשים שניסחו את הרוק המתקדם בעזרת משפטים חסרי משמעות, הוא אגדה חיה שבשלהי הקרירה שלו החליט לצאת למסע הופעות סולו, אבל טוטל סולו. הבעיה היא שאנדרסון לא היה מעולם נגן מוכשר. על הבמה בהאנגר בת"א הוצבו גיטרה אקוסטית, מיני גיטרה וקלידים, על כולם הוא ניגן, כל אחד בתורו, אבל לא בהצלחה יתרה. הוא עמד על הבמה לבדו כשבשוליים ישבה אישתו והנהנה בראשה כל פעם שאנדרסון הזכיר את שמה בצ'זבטים שבין השירים.

מי שציפה להופעת רוק פרוגרסיבית קיבל הופעת רוק רגרסיבית שהחזירה את הרוק לימי האדם הקדמון כאשר זקן השבט הילך קסם על שבטו בשבתם ליד המדורה, בעזרת צלילים שהצליח להנפיק מממספר עצמים במקביל. הזקן הצליח לכשף את הקהל בעיקר עקב שמו מטיל המורא בקרב כל חובב פרוג, שיזהה את קולו הגבוה בכל לילה נטול כוכבי רוק אמיתיים, קול שלא איבד מנפחו במהלך 40 השנים האחרונות.

והתוצאה: הקהל הישראלי שמכיר את אנדרסון בעיקר עקב שירי יס, החמיא לאנדרסון על כל שיר של הלהקה שהוא הצליח להרוס במהלך המופע, and you and I , wondrous stories ,soon ו owner of a lonely heart הם רק חלק מהשירים שהדבר היחיד שנשאר מהם בהופעה ומזכיר את יס, זה הקול הבלתי ניתן לפספוס של אנדרסון. ברגעים הקטנים בהם עצמתי את העיניים, במהלך השירים, הצלחתי כמעט לדמיין שאני שומע את השיר ממש, אבל רק כמעט.