שתף קטע נבחר
 

פתאום בעומק היער

בכפר מבודד חיים התושבים באימה מפני הלילה ומפני היער שהכפר גובל בו. מיה ומתי, שני ילדים אמיצים, נכנסים לעומק היער כדי לגלות מה באמת קרה שם. שלושת הפרקים הראשונים מתוך ספרו החדש של עמוס עוז, אגדה מודרנית לילדים ולמבוגרים

המורה עמנואלה הסבירה לכיתה איך נראה דוב, איך נושמים הדגים ואיזה קולות משמיע הצבוֹע בלילה. היא גם תלתה בכיתה תמונות של חיות ועופות. רוב הילדים לעגו לה, מפני שאף פעם בימי חייהם לא ראו שום בעל-חיים. רבים מן הילדים לא כל-כך האמינו לה שיש בעולם יצורים. לפחות לא בסביבה שלנו. וחוץ מזה, אמרו, הרי בכל הכפר המורה הזאת אף פעם לא הצליחה למצוא אף אחד שיסכים להיות בן-זוג שלה, ובגלל זה, אמרו, הראש שלה מלא שועלים, אנקורים, כל מיני המצאות שאנשים בלי בן-זוג ממציאים להם מרוב בדידות.

 

רק נימי הקטן התחיל, בגלל ההסברים של המורה עמנואלה, לחלום בלילות חלומות על בעלי-חיים. כמעט כל הכיתה צחקה ממנו כשבא וסיפר, דבר ראשון בבוקר, איך הנעליים החומות שלו שעומדות בלילה לפני מיטתו נהפכו בחושך לשני קיפודים שזחלו וגיששו כל הלילה סביב החדר אבל בבוקר, כשפקח את עיניו, הן חזרו פתאום להיות סתם זוג נעליים תחת המיטה. בפעם אחרת עטלפים שחורים באו אליו בחצות הלילה, נשאו אותו על כנפיהם ועפו עִמו דרך קירות הבית לרוחב שמי הכפר ומעל להרים וליערות עד שהביאו אותו לאיזה ארמון מכושף.

 

נימי היה ילד מפוזר קצת, וכמעט תמיד מנוזל. נוסף לכך, היה לו רווח רחב בין שיניו הקדמיות הבולטות. לָרווח הזה קראו הילדים בור זבל.

 

כל בוקר היה נימי בא לכיתה ומתחיל לספר לכולם חלום חדש, וכל בוקר אמרו לו די, נמאסת, תסתום כבר את בור-הזבל שלך. וכשלא הפסיק הציקו לו. אבל נימי, במקום להיפגע, היה מצטרף בעצמו אל הלעג. הוא היה שואף פנימה ובולע את הנזלת שלו, ומתחיל פתאום לקרוא לעצמו, במין שמחה שעלתה על גדותיה, דווקא בכינויים המעליבים שילדים הדביקו לו: בור זבל, חלמן, נעל-קיפוד.

 

מַיָה, בתה של ליליה האופה, שישבה מאחוריו בכיתה, לחשה לו כמה פעמים: נימי. תשמע. תחלום כל מה שאתה רוצה, על חיות, על בנות, רק תשתוק. אל תספר. פשוט לא כדאי לך.

 

מתִי אמר למיה, את לא מבינה, הלוא נימי חולם חלומות רק כדי לספר אותם. ובכלל, החלומות שלו לא נפסקים גם אחרי שהוא מתעורר בבוקר.

 

הכול שעשע את נימי והכול עורר בו חדווה: הספל הסדוק במטבח והירח המלא בשמים, המחרוזת של המורה עמנואלה והשיניים שבלטו מפיו, הכפתורים ששכח לכפתר ונהמת הרוחות ביער, כל מה שיש וכל מה שקורה נראה לנימי מבַדֵח. בכל דבר ראה סיבה מספקת לפרוץ בצחוק.

 

עד שפעם אחת הוא ברח מן הכיתה ומן הכפר וטיפס לבדו ליער. יומיים-שלושה חיפשו אותו רוב אנשי הכפר. עוד שבוע או עשרה ימים חיפשו אותו השומרים. אחר-כך המשיכו לחפש רק הוריו ואחותו.

 

כעבור שלושה שבועות חזר, רזה ומזוהם וכולו שָׂרוט וחבול, אבל צוהל מרוב התלהבות ועליצות. ומאז לא חדל נימי הקטן לצהול וגם לא חזר לדַבֵּר: אף מילה אחת הוא לא דיבר מאז שובו מן היער, ורק היה מסתובב לו יחף וקרוע בסמטאות הכפר, מנוזל, חושף את שיניו ואת הבור שביניהן, מתרוצץ בין החצרות האחוריות, מטפס על עצים ועל עמודים, וצוהל כל הזמן, בעוד עינו הימנית דומעת בלי הפסקה באשמת האַלֶרְגְיָה שלו.

 

לבית-הספר אי אפשר היה בשום אופן להחזירו בגלל מחלת הצַהֶלֶת. הילדים, בשובם מן הכיתה, היו צוהלים אליו בכוונה, כדי לגרות אותו שיצהל. הם קראו לו נימי הסייח. הרופא קיווה שזה יעבור לו במשך הזמן: אולי שם, ביער, הוא נתקל במשהו שהבהיל או זעזע אותו, וכעת הוא חולה בצַהֶלֶת.

 

מיה אמרה למתי: אולי אני ואתה היינו צריכים לעשות משהו? לנסות לעזור לו? ומתִי השיב לה: עזבי, מיה. עוד מעט זה יימאס להם. עוד מעט ישכחו אותו.

 

כאשר היו הילדים מגרשים אותו בהלעגות ובהשלכת אצטרובלים וקליפות, היה נימי הקטן בורח מפניהם וצוהל. מטפס גבוה בענפי העץ הקרוב ומשם, מתוך הצמרת, הוא היה חוזר וצוהל אליהם בעין אחת דומעת ובשיניים קדמיות מוגזמות. ויש לפעמים שאפילו באמצע הלילה נדמה היה בכפר ששומעים מרחוק את הד צהלותיו בחושך.

 

***

 

הכפר היה אפור ועצוב. סביב-סביב לו היו רק הרים ויערות, עננים ורוח. כפרים אחרים לא היו בסביבה. כמעט אף פעם לא באו אורחים אל הכפר הזה ועוברי אורח לא פקדו אותו. כשלושים או ארבעים בתים קטנים היו פזורים במדרון בתוך עמק סגור שהרים תלולים התנשאו סביב לו. רק מצד מערב היה פתח צר בין ההרים, ובפתח הזה עברה הדרך היחידה שהגיעה אל הכפר אבל לא נמשכה הלאה, כי לא היה שום הלאה: כאן נגמר העולם.

 

לעתים רחוקות הגיע לכאן איזה בעל מלאכה נודד, או רוכל, ולפעמים סתם קבצן אובד דרך. אבל שום הֵלֶך לא נשאר יותר משני לילות, כי הכפר היה מקולל: דממה מוזרה שררה כאן תמיד, פרה לא געתה, חמור לא נער, ציפור לא צייצה, להקת אווזי-בר לא חצתה את השמים הריקים, וגם הכפריים דיברו ביניהם מעט, בַּדברים ההכרחיים ביותר. רק קולו של הנחל נשמע תמיד, יומם ולילה, כי נחל חזק גלש מבין היערות שבהרים. בקצף לבן על שפתיו חצה הנחל הזה את הכפר לאורכו, תסס, בִּעבע, הפיק הֶמיה שדמתה לגניחה נמוכה, ויצא ושוב נבלע בין פיתולי עמקים ויערות.

 

***

 

בלילות היתה הדממה שחורה וסמיכה עוד יותר מאשר בשעות היום: אף כלב לא מתח את צווארו ולא הפשיל לאחור את אוזניו ליילל מול הירח, שום שועל לא התייפח ביער, עוף לילה לא צווח, צרצר לא ניסר, צפרדע לא עִרְדְעָה, תרנגול לא קרא לפנות בוקר. כבר לפני שנים רבות נעלמו כל בעלי-החיים מן הכפר הזה ומסביבתו, פרות וסוסים וכבשים, אווזים וחתולים

וציפורי שיר, כלבים עכבישי בית וארנבים. אף חוחית קטנה אחת לא חיתה כאן. אף דג לא נותר בנחל. החסידות והעגורים עקפו את העמק הצר במסעות נדודיהם. אפילו החרקים והזוחלים, אפילו דבורים זבובים נמלים תולעים יתושים ופרפרי עָשׁ לא נראו זה שנים רבות. המבוגרים, שעדיין זכרו, העדיפו בדרך כלל לשתוק. להכחיש. להעמיד פנים ששכחו.

 

לפני שָנים חיו בכפר שבעה ציידים וארבעה דייגים. אבל כאשר התרוקן הנחל מדגים, כאשר חיות הבר נדדו כולן הרחק, היגרו מכאן גם הדייגים והציידים והלכו למקומות שהקללה לא נגעה בהם. רק דייג אחד, אַלמוֹן שמו, איש זקן ומתבודד, נשאר עד היום בכפר. הוא חי בבקתה קטנה ליד הנחל והיה מדבר אל עצמו באריכות וברוגז בעודו מבשל לו מרק של תפוחי אדמה. עד היום עדיין ממשיכים אנשי הכפר לקרוא לו אלמון הדייג, אף-על-פי שכבר מזמן הפך מדייג לעובד אדמה: בשעות היום מגַדל אלמון ירקות ושורשי מאכל בערוגות עפר תחוחות וגם מטפח כעשרים-שלושים עצי פרי במדרון הגבעה.

אפילו דחליל קטן התקין האיש בין הערוגות שלו, מפני שהאמין שאולי עוד בימי חייו ישובו לילה אחד כל העופות, ועִמהם בעלי-החיים שנעלמו. גם עם הדחליל הזה היה אלמון מתווכח לפעמים באריכות ובכעס, מפציר בו, גוער בו, נואש ממנו לגמרי, ושוב חוזר, מביא עִמו כיסא ישן, מתיישב מול הדחליל ומנסה, בסבלנות שאין לה סוף, לשכנע אותו או לפחות לשנות במעט את דעותיו הנוקשות.

 

לפנות ערב, בימים בהירים, רגיל אלמון הדייג לשבת בכיסאו על שפת הנחל, להרכיב זוג משקפיים ישָנים הגולשים לו במורד אפו לכיוון שפם-השיבה הסָמיך שלו, ולקרוא בספרים. או שהוא יושב וכותב ומוחק שורות-שורות במחברתו, ובתוך כך ממלמל בינו לבינו כל מיני טענות דעות ונימוקים. הוא אף למד במרוצת השנים לגלף מעץ לאור המנורה בלילות המון צורות יפות של חיות ועופות, וכן יצורים לא נודעים שעלו בדמיונותיו או הופיעו בחלומותיו. את יצורי העץ המגולפים האלה מחלק אלמון במתנה לילדי הכפר: מַתִי קיבל ממנו חתולה עשויה אצטרובל עם גורים חצובים מקליפות עץ אגוז. לנימי הקטן הוא גילף צורת סנאי, ולמיה הכין אלמון שני עגורים מתוחי-צוואר ולהם כנפיים פרושות, מתוחות לעוּף.

 

רק על-פי הפסלונים האלה, וכן על-פי הציורים שציירה המורה עמנואלה על הלוח, ידעו הילדים מה צורתו של כלב ואיך נראים חתול, פרפר, דג, אפרוח, גדי ועגל. המורה עמנואלה גם לימדה אחדים מן הילדים לחקות קולות של בעלי-חיים, קולות שתושבי הכפר המבוגרים ודאי זכרו עדיין מאז ימי ילדותם, מלפני שהיצורים נעלמו, אבל הילדים לא שמעו אותם אף פעם בכל ימי חייהם.

 

מיה ומתי שניהם כמעט שידעו משהו שאסור היה להם לדעת. ושניהם נזהרו מאוד שאף אחד לא יחשוד בהם שאולי הם יודעים או כמעט יודעים. לפעמים היו שניהם נפגשים בסתר מאחורי המתבן הנטוש, ושם היו יושבים ומתלחשים כרבע שעה, ומסתלקים משם בשתי דרכים שונות. בין כל המבוגרים בכפר היה רק אחד שאולי הם יכלו לבטוח בו. או לא: מתי ומיה כבר כמה פעמים כמעט שהחליטו לספר את סודם לדַנִיר הגַגָן (מתקן הגגות), שהיה מתבדח לפעמים בקול רם בין חבריו הצעירים בכיכר הכפר לפנות ערב על דברים שאסור לילדים לשמוע. וכשהיה שותה עם חבריו יין, אפילו דיבר כמה פעמים, בצחוק, על סוס על עז ועל כלב שיש בדעתו לרדת ולהביא לו לכאן מאחד הכפרים שבעמק.

 

מה יקרה אם יגלו את סודם לדניר הגגן? או אולי יספרו דווקא לאלמון הזקן? ומה אם באחד הימים יעזו שניהם להיכנס קצת אל חשכת היער כדי לנסות לברר עד כמה הסוד שלהם אמיתי, או שכולו רק אשליה, חלום חולף שמתאים אולי לנימי הסייח אבל בהחלט לא להם?

 

מתוך "פתאום בעומק היער" מאת עמוס עוז, הוצאת כתר
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת הספר
איור העטיפה: ליאורה גרוסמן
עטיפת הספר
צילום: איי פי
עוז בעת קבלת פרס גתה
צילום: איי פי
לאתר ההטבות
מומלצים