ייסורי אדולף הצעיר

צריך אישיות מאוד חזקה כדי להעלות בתור עבודה ראשונה בתיאטרון המקצועי מונודרמה על נעוריו של אדולף היטלר. אבל לפי הופעתו בהצגת היחיד, "קורות חיים", לא נראה שליגיל אלירז חסר ביטחון עצמי. אלירז לא רק כתב ומבצע את הצגת היחיד היומרנית הזו, הוא גם ביים אותה.

לבימוי שלו תפקיד מרכזי ביצירת המרקם הסופי של המופע, שכן המונודרמה אינה בנויה בצורה קונבנציונאלית, אלא כרסיסי מונולוגים של דמויות שונות העולות מתוך הזיכרון של הדמות הראשית, שמוצגת בתחילת הערב כמי שמתכוננת לראיון קבלה. רק בסיום הערב אנחנו מגלים לאיזה ארגון מנסה להתקבל אותו בחור צעיר בעל נטיות אמנותיות, שנשר מהלימודים. בדרך אנו פוגשים את הוריו, את מכריו, וגם דמויות מתוך בית המחסה לעניים שבו הוא מתגורר.

אם לא די במבנה האפיזודי והאסוציאטיבי, הוסיף אלירז קטעי וידיאו-ארט, שלא ממש מוסיפים הרבה, וגם יצר שינויי תאורה רבים, המלווים מעברים מוזיקליים דרמטיים, עם שימוש מוגבר במוזיקה של וגנר. אין ספק שיש כאן ביטוי מרשים ליכולותיו של אלירז כבמאי-יוצר, אם כי התוצאה הסופית קצת ארוכה מדי ולא ממוקדת, וגם הניסיון לייצג כל-כך הרבה דמויות, חושף את המגבלות שלו כשחקן. אבל בכל זאת, זו הצגה מעניינת ומסקרנת, שכן אלירז מביא לסיפורו של היטלר הצעיר מורכבות של הסתכלות והרבה אבחנות מרתקות על עוצמת העלבון, שמפעילה את אישיותו הפגועה.

האם היטלר המיוסר שלו יוצא יותר מדי אנושי? במובן מסוים, התשובה היא כן, אבל נראה שזו בדיוק המטרה, כי מתחת לפני השטח מנסה אלירז להראות כיצד אותן נסיבות ביוגרפיות, שהולידו את המפלצת, יכולות להוליד מנהיג קיצוני בעל השקפות דומות גם במקומות אחרים. מופע מטריד, מיוחד ומגרה להרבה מחשבה.