"בית קמינסקי": סיפורו של בית

כאשר הוקמה הקואופרציה במרחביה (1911) החליטו העומדים מאחורי הרעיון להקים שכונת מגורים לבעלי המלאכה אשר ישרתו את החברים בשירותים שונים כמו רצענות, אפייה, רפואה, דת וכד'. לימים הפכה השכונה למושב מרחביה.

כמה ציונים אמידים מחו"ל רכשו קרקעות לצד שכונת בעלי המלאכה ועלו לארץ כדי להתיישב עליהן, בינהם: בלומנפלד, זלקינד וקמינסקי. 

לאונה קמינסקי לבית סלומון (נינה לאחות המשורר הגרמני היינריך היינה), הגיעה למרחביה בשנת 1913, כדי ליישב חלקה אותה קיבלו היא ובחיר ליבה כמתנת חתונה. בקורות חייה היא מספרת על התלאות והחוויות שעברה בנסיון להקים בית בא"י תחת השלטון העותמני, ועל המהפך שעבר עליה ועל האזור.

האוטוביוגרפיה של ליאונה, שנכתבה בגרמנית, תורגמה על ידי ההיסטוריון אריה גוטמן, בנו של אופה שעלה לארץ מגלזגו, התיישב בשכונת בעלי המלאכה במרחביה, ונפטר זמן קצר אחר כך. לפניכם קטעים נבחרים מזיכרונותיה:

"אבי היינריך סלומון נסע בשנת 1911 לפלשתינה כדי לקנות לבנו (אחי, וואלטר) חלקת אדמה. הוא רצה לראות את בנו עוסק בחקלאות בא"י. בסיוע של ארתור רופין נקנו 350 דונם במרחביה. לזה נוספו 100 דונם אשר קנה חמי סימון קמינסקי עבור בנו (בעלי), הוגו כמתנת חתונה.

"הגענו לחיפה בינואר 1913 והחתונה התקיימה בפסח בהשתתפות גיסי נתן קמינסקי שהיה במקרה בקבוצת 'בר כוכבא' שבאה לטייל בארץ. בזמן שהייתנו הקצרה בחיפה נמצאנו בחוג אנשים צעירים מעניינים ונלהבים מאוד אליהם השתייך גם אליהו אוורבוך.

"במרחביה התגוררו כבר בבקתות פרימיטביות מאוד סנדלר שבא מרוסיה (ליפה לואיס קורש, מגלסגו בסקוטלנד, מוצאו מרוסיה), אופה מאנגליה (יהודה לייב גוטמן, אביו של המתרגם), ויהודי צעיר מרוסיה שהיו לו עגלה וסוס (אליהו בלומנפלד, רכש 1,000 דונם קרקע). אנחנו היינו המתיישבים הראשונים מגרמניה.

"בעלי הוגו ואחי וואלטר בנו בית בן ארבעה חדרים, נוסף להול, מטבח וחדרון צדדי, כמובן ללא אספקת מים וחשמל עבור הבית והמשק. מסביב לבית נבנתה מטעמי בטחון חומה בגובה שני מטרים. בנינו את המשק שלנו, ולאחר זמן קצר עמדו בו 8 פרות, 4 סוסים, עופות ועגלות. באותם זמנים עוד לא יכלו לנטוע בצפון הארץ עצי תפוז והמשק שלנו התבסס על עצי שקד וזיתים. חוץ מזה זרענו חטה ושעורה.

"כדי לדמיין באיזה קשיים היו צריכים להיאבק, המתיישבים הראשונים, אזכיר רק כי בעלי היה נוסע פעמיים ביום עם שתי עגלות לעפולה, עם 8 חביות להביא מים מהבארות הערביים ליד הקואופרציה. את המים למטבח הייתי נושאת בדליים. נאלצתי ללמוד מיד לבשל בתנורי ברזל קטנים שהיו מוסקים בפחמי עץ. את הלחם אפיתי בעצמי בתנור ערבי קטן. בדרך כלל אפיתי שלוש פעמים בשבוע, לחם, חלות ולשבת קצת עוגות.

"החיים שלנו היו פשוטים מאוד, ואין צורך לומר, פרימיטיביים: העבודה החלה עם זריחת השמש, והסתיימה עם חשיכה. בבית ובמטבח היא נמשכה גם לאחר רדת החשכה. למרות כל הקשיים ולמרות העבודה בלי-הרף והמצב הקשה, אני משקיפה על הזמן הראשון בגאווה וקורת רוח על העבר, על כל אשר ראינו, סללנו ויצרנו.

"...ביום יפה אחד חשכו השמים, ומחנה ארבה נחת על השדה שלנו. בזמן קצר הם אכלו הכול, כל שהשיגו. הם נכנסו לכל הבניינים, לרפתות, לבנייני המגורים, אכלו וכרסמו כל אשר היה בהישגם. לאחר זמן קצר הם המשיכו להתפתח והטילו ביצים שלאחר שבועות מועטים השאירו לנו כמתנה דור ממשיך של הארבה אשר זללו כל אשר הותירו הוריהם, או אשר עם הזמן צמח שנית.

"זכרון מיוחד עבורי הוא ביקורו של אדמונד דה רוטשילד, במסעו בא"י, הוא נתן לנו את הכבוד, וביקר בביתנו.

"באפריל 1914 נולד לנו לשמחתנו הרבה בננו הראשון אליהו. ארבעה ימים לפני הלידה נסעתי לחיפה, הנסיעה נמשכה 6 שעות, לצורך זה מילה בעלי את עגלתנו הרתומה לסוס, בקש ושמיכות. ילדתי בקליניקה של ד"ר אליהו הורבאך. כשאני נזכרת בנסיעה זו עם בעלי בעגלה שלנו המתנהלת בדרך לא סלולה, למרות כל הדאגה והזהירות, הרי לעומת הנסיעה, היו צירי הלידה עצמה פשוטים וקלים. לאחר הברית נסענו בחזרה למרחביה באותה עגלה, אולם בפעם זו בשלושה.

"באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, אבי ואחי וואלטר נסעו באוניה האחרונה שיצאה מחיפה חזרה לגרמניה. בעלי, בננו ואני נשארנו במרחביה, הספקת צורכי המחיה נעשתה קשה מאוד.

"בראשית שנת 1915 קיבלנו הוראה לאכסן בביתנו בחלק גדול מדירתנו גנרל תורכי ומשרתיו. לא מספיק שהם לקחו לנו כל אשר בבית, ואנחנו אכלנו את המעט שנשאר, הם שחטו גם את הפרות שלנו מבלי לשאול אותנו ובלי לפצות אותנו. כך נהיה המצב ללא-נשוא.

"באוקטובר 1915 כשיעקב (בננו השני) היה בן 4 שבועות ואני בקושי הבראתי מהלידה, התחלנו בהכנות לנסיעתנו בחזרה לגרמניה. שבועות לפני זה התחלנו פשוט לחסוך מפינו את צורכי החיים ההכרחיים, כדי שנסיעתנו תהיה בכלל אפשרית. היה קצת קמח שהנחתי בצד כדי לאפות לחם, וחוץ מזה היה לנו קצת סרדינים שיכולנו לחסוך, אלה היו מצרכי המזון היחידים שלנו. מכיוון שקשר האוניות הופסק, היינו מוכרחים לערוך את הנסיעה ביבשה, ועוד בחורף עם שני ילדים קטנים, אחד בן שנה ומחצה, והשני בן חודש ימים.

"נסענו ממרחביה ברכבת, באותם הימים הייתה שם תחנת הרכבת הבגדדית לדמשק. אני זוכרת שנסענו בקור הגדול וקפאנו מקור, הנסיעה נמשכה 24 שעות... בדמשק נאלצנו לשהות זמן רב, עד אשר השגנו בקשיים, עגלה רתומה לשני סוסים שהביאה אותנו דרל הרי הטאורוס אמנוס לקונסטנטינופול.

"בעלי ישב בעגלה כשרגליו תלויות החוצה ובשתי ידיו החזיק אקדחים, כדי לעצור בדרך זו נוסעים בלתי צפויים, אשר לטשו עין על רכושנו הזעום. אני עצמי ישבתי עם שני ילדי בתוך העגלה והחזקתי אותם כמה שאפשר בשקט, דבר שלא תמיד היה קל, בעגלה הגרועה ובדרך הרעועה ובקור החזק. עד היום אני מתפלאת איך זה היה אפשרי.

"הגענו שלמים ובריאים לקונסטנטינופול, כעת עמדה בפנינו השאלה, כיצד אנו יכולים להמשיך לברלין, כאשר מובן מאליו שכל הרכבות היו תפושות ע"י חיילים. באמצעות שוחד לפקיד רכבות תורכי, הצלחנו לקבל תא באוריינט אקספרס אשר הייתה אמורה להגיע לברלין לאחר 24 שעות, שהפכו ל- 8 ימים.

"...כאשר לא יכלנו להשיג יותר גם את צורכי החיים הזעומים, הגענו לדרזדן. בעלי קיבל שוב פעם התקפת מלריה עם 41 מעלות חום, שני הילדים קיבלו שלשולים והקאות. בדרזדן השתתף במצוקתנו פקיד-רכבת אשר ריחם עלינו כי ראה את מצבנו, הוא נתן לנו תא-שינה ברכבת וכך הגענו ב- 2 לנובמבר 1915 לברלין.

"...כך נסתיים החלק הראשון של התיישבותנו בא"י. הזמן שבילינו בא"י היה קצר ומלא סבל כתוצאה מהמצב הפוליטי, אולם האידיאליזם שלנו לא דעך, ובאפריל 1932 עלינו פעם שניה לא"י, הפעם כבר עם משפחתנו שכללה ארבעה ילדים והתיישבנו בכפר-סבא. כאן גם-כן בנינו משק".

בית קמינסקי נמכר בשנת 1917 לקלימקר, אבא של רחל שוורץ (אמם של רות דיין וראומה ויצמן). הבית עבר גילגולים רבים: תחנת משטרה, בית ספר, מזכירות המושב ולבסוף נהרס לחלוטין. הדבר היחיד שנשאר מהמבנה היא הצרכנייה של המושב הנמצאת באחד ממבני חצר המשק של בית קמינסקי.