יציבות שכולה פייסנות

ארבע שנים אחרי, ב-11 בספטמבר 2005, אמריקה, ישראל והעולם החופשי מתמודדים מול מלחמה מסוג חדש. זוהי מלחמה של רעיונות, או ליתר דיוק, מלחמה נגד רעיון אחד - החופש - כשהטרור הוא שיטתה העיקרית. במלחמה נגד החופש - או במלחמת העולם הרביעית - העולם החופשי נלחם נגד אידיאולוגיות טוטליטריות שהושפעו גם מהקומוניזם וגם מהנאציזם. אידיאולוגיות אלו מבססות את תביעתן ללגיטימציה על פירוש רדיקלי של האיסלאם ושל דוקטרינת הג'יהאד. לוחמי הג'יהאד מאמינים כי רצח בכוונה תחילה הוא האמצעי שיאפשר להם להביס את הדמוקרטיות המנוונות והכופרות.

כוחו של הטרור - רצח מכוון של אזרחים למטרות פוליטיות - הוא בכך שזהו נשק בו אויבי החופש לא יהססו להשתמש, אך מגניו לעולם לא יעזו. מה עוד שהסירוב שלנו להשתמש בנשק הזה מתפרש לדעתם כסממן של חולשה. הטרור אינו נשק חדש. אבל ב-11.9 טרוריסטים חמושים במטוסי נוסעים חטופים חוללו הרס בקנה מידה חסר תקדים. אם יתחמשו בנשק השמדה המונית, יסלימו את הפשעים האלה לרמות אפוקליפטיות.

יש פרשנים הסבורים כי מתקפה שכזאת היא בלתי נמנעת. התקווה היחידה למנוע אותה היא לחסל בתוקפנות - ומבעוד מועד - את הטרוריסטים תא אחר תא, איש אחר איש, ולתקוף רודנים שתומכים בהם ועלולים לספק להם נשק קטלני שכזה. זהו, אגב, הקשר בין פיגועי ה-11.9 לסדאם חוסיין. לאחר הזוועה הזאת, היה צריך לראות את סדאם מבעד לעדשה חדה יותר ולהעריך את האיום שלו באמת מידה שונה. הוא הדין בקים יונג-איל מצפון קוריאה ובאיאטוללות של איראן. ההצעה הזאת נראית אולי פשוטה, אבל הרבה אנשים נבונים מכל בחינה אחרת אינם מצליחים לתפוס אותה. על כל פנים, כדי לנצח במלחמת העולם הרביעית דרושה גם דה-לגיטימציה של הרעיון והכלי להשגתו. הטרור משגשג בימינו מפני שהטרוריסטים הפיקו ממנו רווחים נאים במשך 30 שנה לפחות. רפובליקנים ודמוקרטים כאחד היו אחראים לטעות הזאת, האירופים עוד הגדילו לעשות.

לפני 33 שנים נכנסו טרוריסטים פלסטינים לכפר האולימפי במינכן ורצחו 11 ספורטאים ישראלים חפים מפשע. הרצח ההמוני הזה לא נחשב רציני די הצורך כדי להפסיק את המשחקים, או אפילו להשביתם ליום אחד. הקבוצה האחראית לרציחות זכתה לעידוד יותר מאשר לגינוי. יאסר ערפאת הוזמן לשאת דברים באו"ם. אש"ף התקבל בברכה בעצרת הכללית ו"שאלת פלסטין" הוכנסה לסדר-היום. כעבור כמה שנים הוענק לערפאת פרס נובל. אבו דאוד - הטרוריסט שתכנן את הטבח ב-1972 והמשיך להתגאות בכך - קיבל את פרס פלסטין לתרבות. כך, כל בעלי הטרוניות והקובלנות בעולמנו למדו את הלקח: הטרור קביל. הטרור עושה את שלו. הטרור מצליח, יותר מכל דבר אחר. אם כך, מדוע לא להשתמש בו?

פייסנות, 70 שנה אחרי

ובאמת, מדוע לא? בשנים שלאחר ה-11 בספטמבר, כמעט ולא רדפו את הטרוריסטים. המעטים שעשו זאת לא היו חיילים, לוחמי קומנדו או מרגלים, אלא עורכי-דין חמושים בזימונים לבית-משפט. המחבלים ושולחיהם נענשו רק במקרים מעטים. למדיניות כזאת יש שם שנטבע בשנות ה-30: פייסנות. ברור שאנו זקוקים למדיניות חדשה וטובה יותר. אין ספק שארצות-הברית צריכה לפתח שירותי מודיעין ושירותים חשאיים, המסוגלים לחשוף טרוריסטים בכל מקום בו הם מסתתרים, מתאמנים ומתכננים. צריך להרחיב את הכוחות המיוחדים שלנו - שכיום הם חלשים וקטנים מדי - שכן הם הרכיב של המכונה הצבאית המצויד בצורה הטובה ביותר ללוחמת המאה ה-21. אנחנו זקוקים גם למלחמה בין רעיונות. יש לשים קץ לקבילוּת החברתית של הצדקת הטרור, לאמירות כמו: "מי שטרוריסט בעיני אחד הוא לוחם חופש עבור השני", או "הם בוודאי נואשים כל כך!". עד כה דומה שהתייחסנו לטרור בסלחנות פעמים רבות במקומות רבים. אבל המוסר מתפתח. לפני זמן לא רב, גם רצח עם, עבדות ופיראטיות היו פרקטיקות נפוצות. האם נגזר מכך מכאן שעלינו להתייחס עד עולם בסובלנות גם לרעות האלה?

צריך להגיע לכך שהטרור ייראה לא רק כפשע, אלא גם כטעות קשה. צריך להמחיש שוב ושוב שהטרור גורם נזק למטרה שבשמה הוא מבוצע - ואין זה משנה עד כמה אותה מטרה צודקת לדעתם של אנשים אלה או אחרים. בסופו של דבר, צריך שהאידיאולוגיות הקיצוניות, היומרניות, הטוטליטריות של אוסאמה בן-לאדן, סדאם חוסיין, כהני הדת האיראנים ואחרים ייחשבו למבוי סתום. הלא בן-לאדן עצמו השמיע את הפסוק המפורסם, "כשאנשים רואים סוס חזק וסוס חלש, ברור שהם בוחרים בחזק". הוא מבין את הדינמיקה של השכנוע הציבורי יותר מהרבה פקידים במחלקת המדינה. נגזר על אמריקה לעמוד בראש המאמץ להוכיח שהחופש והדמוקרטיה הם הסוסים החזקים ביותר במירוץ. במאה ה-20, אמריקה וידידותיה הביסו הן את הקומוניזם והן את הנאציזם. נכון, יש עדיין קומוניסטים ונאצים בעולם, אבל התנועות שלהם חלשות מאוד וקוסמות רק לשוליים הסהרוריים.

לגבי רובנו, טרור מתקשר עם עיראק, אפגניסטן, המאבק בין הפלסטינים לישראל - מקומות שבהם פיגוע הוא דבר יומיומי כמעט. ב-11 בספטמבר 2005 נשאלת השאלה, האם הדמוקרטיה יכולה להיות כלי למלחמה בטרור במדינות הללו? ברב המכר המרתק שלו "יתרון הדמוקרטיה", מציג נתן שרנסקי טיעון מנומק בזכות כוחה המהפכני של החירות. הוא קורא לתמוך במי שלוחם למען זכויות האדם באותם חלקים בעולם - גם ובעיקר במזרח התיכון - שבהם רעיונות כאלה טרם היכו שורש. בימיו כאסיר פוליטי הבין שרנסקי - וכמוהו גם הנשיא בוש ובכירי ממשלו - שהעולם מחולק לשני סוגים של חברות: חברות של חירות וחברות של פחד, free societies לעומת fear societies.

מדרום אמריקה דרך אסיה ועד אפריקה, עולה בהתמדה מספרן של החברות החופשיות ויורד מספרן של חברות הפחד. רק המזרח התיכון עוד נותר מאחור. עיראק של סדאם חוסיין היתה חברת הפחד הדכאנית ביותר באזור, חברה שבה רצח המונים, עינויים ואונס ממוסד היו מעשה יום-יום. הפחד שולט באיראן ובסוריה, וגם בחלקים מלבנון שעדיין בשליטת סוריה. ועדיין, איש אינו מעז לקום ברמאללה או בעזה ולומר בקול רם שיאסר ערפאת היה מושחת, ושהגיע הזמן לשאת ולתת על הסכם שלום אמיתי ובר-קיימא עם ישראל.

בגלל אמריקה, בגלל הציונים

חלק מארצות ערב מפיקות נפט, ומכירתו סייעה לאנשים מסוימים להיעשות עשירים כקורח. אך המרחק גדול בין עושר של יחידים לבין יצירה של אומה משגשגת. שגשוג כללי דורש חשיבה יצירתית שאינה מותרת בחברות פחד - מה שעשוי להסביר מדוע מדינות ערב אינן מייצרות מכוניות, מחשבים, תרופות או צעצועים. לעומת זאת, רבות מהן - רבות מדי - מייצרות שנאה, טרור ותירוצים. הכישלונות לעולם אינם מיוחסים לעריץ או למשטר. הם תמיד אשמתו של איזה "אחר" שטני - הקולוניאליסטים, ה"צלבנים", האמריקנים, הציונים, הישראלים. מה שמחזיר אותנו לשאלה, האם עמי המזרח התיכון מוכנים להעמיס על כתפיהם את הנטל העצום, את האחריות הכבדה של חירות, דמוקרטיה וזכויות אדם?

רוב אנשי השמאל משיבים כיום לשאלה הזו בשלילה. מסכימים איתם השמרנים-הארכאיים ואנשי הימין נוסח פט ביוקנן. רוב האירופים סבורים שהניסיון להפיץ את החירות בארצות ערב הגיוני כמו שתילת בננות באיסלנד. החלופה שהם מציעים היא יציבות. אבל, כמו שטוען שרנסקי, היציבות שהעריצים מבטיחים לנו מיוסדת על חולות נודדים. חישבו איזו יציבות טיפחנו כשתמכנו בשליטי סעודיה, או כשלא הפרענו לאיאטוללות האיראנים - אפילו אחרי שחטפו את הדיפלומטים שלנו וגייסו את חיזבאללה לרצוח את המארינס בביירות. ראו איזו יציבות קצרה צרפת כשדחתה בביטול ב-40 השנים האחרונות כל הצעה לרפורמה דמוקרטית בחוף השנהב, בטענה שהצעות כאלה הן "תמימות". זיכרו את היציבות שהציע סדאם חוסיין. ראו את היציבות שארגנו לעצמם הישראלים כשהחזירו את ערפאת מן הגלות והציבו אותו בשלטון בגדה המערבית ובעזה.

אבל אולי חירות היא דבר שרוב העיראקים, האיראנים ושאר עמי המזרח התיכון אינם מסוגלים להתמודד עמו? מובן שאי אפשר לפסול את האפשרות הזו. אבל שרנסקי מזכיר לנו שעד לא מזמן נשמעו אותם טיעונים עצמם ביחס לאי-יכולתם של הגרמנים, של היפנים ושל עמים אחרים לפתח חברות המיוסדות על משהו מורכב יותר מצליפתו של השוט. בינתיים, הולכת וגדלה רשימת מתנגדי המשטר הערבים והמוסלמים - סניגורי החירות, הדמוקרטיה וזכויות האדם, שעוז ליבם משתווה לזה שהפגינו בשעתם שרנסקי, אנדריי סחרוב, וצלאב האבל ואחרים ממזרח-אירופה. אנשים כמו טארק חג'י, פאריד גאדרי, אכבר אחמד ועומר קרוסו - וזו רשימה חלקית בלבד. בשנות ה-70 קראנו "תנו צ'אנס לשלום". אולי סיסמתם של אנשי הרפורמה המוסלמים צריכה להיות "תנו צ'אנס לחירות". ודאי שמוקדם מדי לומר נואש.