המערב עוד לא מנצח

"הערתם ענק משנתו", אמר הנשיא בוש לפני ארבע שנים, ב-12 בספטמבר 2001, בחוזרו על דברי הגנרל היפאני מיד לאחר פרל-הרבור. בוש התבטא כך לאחר מתקפת הטרור הקטלנית בהיסטוריה ולקראת הכרזתו על מלחמה עולמית נגד הטרור ועל מסע של דמוקרטיזציה לשחרור אפגניסטן ועיראק ובמידה רבה לשינוי הדינמיקה במזרח התיכון. ארבע שנים אחרי, המצב אכן השתנה לא מעט: נפילת הטליבאן, הדחת סדאם, בחירות בעיראק, ברשות הפלסטינית ובמצרים, בחירות לרשויות המקומיות בסעודיה, סיום הכיבוש הסורי בלבנון, תפנית בלוב, הפגנות סטודנטים בקהיר, דמשק וטהרן ומהפכה כתומה באוקראינה. אך למרות אירועים אלו, לא נראה שהמערב מנצח. 

על-פי המרכז ללוחמה בטרור של הממשל האמריקני, ב-2004 שולש מספר פעולות הטרור המוצלחות (כאלה שכוונו נגד אזרחים והסתיימו במותם) ביחס לשנה הקודמת, והגיע ל-655. בעיראק, בה נמצאים עדיין יותר ממאה-אלף חיילים אמריקנים, תועדו 201 פעולות טרור, לעומת 22 בלבד ב-2003. בכלל, נדמה לעתים שמתקיים יחס ישר בין התקדמות המערכה נגד הטרור לבין הרחבת חזית הטרור, שהתפשטה בשנתיים האחרונות גם לבריטניה, ספרד, מצרים, רוסיה, מרוקו, סעודיה ואינדונזיה. 

אך גם המספרים הללו לא מספרים את כל הסיפור. מבט מעמיק מגלה תמונה מורכבת יותר של הטרור העולמי, שנתפש על-ידי אחדים מהפרשנים כקרב של האיסלאם נגד המערב בראשות אמריקה. למעשה, רק 10% מהתקפות הטרור שתועדו כוונו כנגד מטרות אמריקניות, רובן המכריע של אלה (83%) התרחשו במזרח התיכון וגרמו למספר קטן יחסית של קורבנות אמריקנים (מתוך 1,800 ההרוגים רק 83 היו אזרחי ארצות-הברית). לעומת זאת בקשמיר, אזור המריבה בין הודו לפקיסטן, נספרו לא פחות מ-284 התקפות טרור שהסתכמו ב-500 הרוגים -  כמעט שליש ממניין קורבנות הטרור בעולם כולו. עובדה מעניינת נוספת היא שמוסלמים, המהווים כ-22% מאוכלוסיית העולם, מצטיירים כאוכלוסייה הפגיעה ביותר: כמעט מחצית מהקורבנות היו מוסלמים, שנפגעו מפעולות טרור אותן ביצעו מוסלמים אחרים בארצות כגון אלגיריה, ערב הסעודית, מצרים, טורקיה ועיראק.

הטרור חי גם לפני יקיצתו של הענק האמריקני, אך כעת הוא מקיף את המערב כולו, שהחל בינתיים לתאם עמדות ולהשיב מלחמה. הבחירה בדמוקרטיה ככלי אסטרטגי מרכזי במאבק נגד הטרור צפויה להמשיך ואף להחריף את המלחמה הזו, שכן היא מייצגת ערכים מסוכנים והרסניים עבור המשטרים הרודניים. אך למרות היעדר ההכרעה הקרובה, חשוב לציין שלא הכל פסימי בהתקדמות המערכה הזו. 

הדינמיקה הפנימית בעולם הערבי ובמזרח התיכון - זו שמעבר לטרור - השתנתה לא מעט בארבע השנים שחלפו, גם בזכות הלחץ החיצוני המתמשך בנושא הדמוקרטיה. קולות חדשים ומשמעותיים של פעילים פוליטיים הדורשים רפורמה, שינוי סדרי עדיפויות, החלפת המנהיגות וגם דמוקרטיה נשמעים היום במצרים, סוריה, סעודיה, איראן, מרוקו ולוב. הדור החדש של המזרח התיכון (אזור בו 70% מהתושבים הם מתחת לגיל 30) מקווה כבר לעתיד אחר, ומוכן לדבר עם כל מי שעשוי לסייע לו להשיגו. מובן שדינמיקה זו רק ממריצה את אנשי הטרור, המרגישים מאוימים מצד קבוצת מנהיגים ליברלית יותר - וכמו החמאס אצלנו, ממהרים להכריז על ניצחונה של האלימות.

קשה עדיין לחזות האם מתקרב המחנה המתון לניצחון המיוחל. לעומת זאת, ברור כבר עכשיו שישנם בעולם המוסלמי והערבי בעלי ברית חדשים המוכנים לסייע בקרב הזה, שכבר אינו יכול להיתפש כמלחמת המערב נגד האיסלאם.