מהסאונה לאגם, מהאגם לסאונה

אם מחפשים על מפת העולם שם נרדף לשלווה, פינלנד היא מועמדת מצוינת. את הלסינקי, הבירה, אפשר לתקתק בשעתיים, ואז להצפין לאחת העיירות הקטנות או הכפרים זעירים, שמן הסתם מנמנמים בסמיכות לאגם. בפינלד דאג הטבע ליותר מ-60 אלף אגמים כאלה.

כאלה הן למשל העיירות הקטנות ליד טמפרה (Tampere), העיר השנייה בגודלה במדינה, מצפון להלסינקי. למרות שיש בה למעלה מ-200 אלף תושבים, נותרה טמפרה קטנה וצנועה באופיה. כך למשל

מעדיפים הצעירים כאן לאכול את הקציצות שלהם ברשת המקומית "רולס", ולא ב"מקדונלד'ס". אחת האטרקציות העירוניות היא פארק השעשועים "סרקניימי", שילוב פיני מוקטן של "טיבולי" ו"יורודיסני".  

אל תנסו לפנעח שמות או מילים בשפה הפינית, שהיא מיוחדת במינה ונשמעת כמו הונגרית, שכן שתיהן שייכות לאותה משפחה. ועוד משהו: בניגוד לשכניהם מדנמרק, נורבגיה ושבדיה, הפינים המצויים לא מדברים אנגלית.

מוסטאמאשקרה וקרפים

בחרנו להתארח בכפר רואובזי, הסמוך לטמפרה. אם רואובזי נשמע זר מאוד לאוזן הישראלית, מה תגידו על אאוזיקאופונקי? יש עיירה כזאת, שבחורף, הארוך מאוד בפינלנד (עונת הקיץ הרשמית - בין 15 ביוני ל-15 באוגוסט) סוגרים בה את בתי-המלון המעטים וגם את המסעדות, כי ממילא אף אחד לא לא מגיע לשם מבחוץ.

התארחנו אצל הזוג יני אסיקניוס ופייבי הנטולה (אשה פינית נוהגת לשמור על שם האב גם אחרי הנישואים), שאחת ממעלותיהם הגדולות היא שהם דוברי אנגלית טובה. איך נראה אזור הכפר? אגמים, איים קטנים ובתי-נופש עשויים עץ. בתי העץ האלה

שייכים לפינים תושבי הערים, בדומה ל"דאטשה" של הרוסים. הבעלים נופשים בהם ולסירוגין משכירים אותם כצימרים לתיירי פנים או חוץ. אירוח בבית עץ כזה עולה בין 600 ל-1,000 יורו לשבוע למשפחה, וכן - יש סאונה. תמיד.

יום בכפר נראה בערך כך: קמים מוקדם, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים - מי לדיג באגם הסמוך ומי לטיול רגלי ארוך ביערות שבסביבה. אחר כך שבים לארוחת צהריים, עייפים אך מרוצים (שביעות הרצון שייכת בדרך כלל לצועדים, אלה שיוצאים לדוג שבים לרוב מתוסכלים). אפשר גם לשלב שיט באגם.  

הארוחות באזורים הכפריים של פינלנד פשוטות. הן מורכבות בעיקר מבשר (גם של אייל הצפון, בהמת-הבית של הפינים) ותפוחי אדמה, המהווים את המזון הבסיסי והאהוב על רוב תושבי סואומי, כפי שנקראת פינלנד בשפת המקור. 

הפינים, כמו כל העמים בצפון הקר של אירופה, אוהבים גם לשתות. בירה, וודקה וליקר מקומי ("לאקה") הכי נפוצים. אגב, כדי לצמצם את הכמות האדירה של משקאות חריפים שצורכים תושבי המדינה, אלה נמכרים רק בחנויות מיוחדות בפיקוח המדינה. האמת, לא נראה שזה עוזר כל כך.

חופשה בכפר פיני כוללת גם טקס קבוע שאנחנו קראנו לו "ערב הקרפים". כל שכן, בתורו, מכין במכשיר מיוחד קרפ עשוי קמח משיבולת שועל. באותה עת

מתבשלת ריבה מפירות יער טריים שזה עתה נקטפו. זו נמרחת על הקרפ וכולם נהנים מהמעדן המזין. מדי ערב נערך הטקס אצל משפחה אחרת, כך שאין סכנה שתפספו קרפ במשך כל שהותכם במקום.

ספציאליטה אחר של האזורים הכפריים היא נקניקייה שחורה העונה לשם "מוסטאמאשקרה". עוד משהו שהמקומיים אוהבים במיוחד הוא "פיטיפאנו", תבשיל המותקן בסיר גדול. הצלחנו לזהות בו תפוחי אדמה, בעוד שכל יתר המרכיבים נשארו בגדר תעלומה.

אם כבר אוכל, מי שמוותר על ארוחה סביב המדורה או בבית הקיט שלו, ימצא מסעדות רבות עם אוכל טוב במחירים הנעים בין 15 ל-40 יורו. אחרי האוכל הולכים בפינלד לנוח, ואין מתוק מהמנוחה הזאת בבתי העץ השלווים, הטובלים בצמחייה.

לקראת ערב מתחיל הטקס הלאומי של הסאונה. כל משפחה פינית נכנסת אליה אחרי ארוחת הערב, בעירום. מהסאונה הבוערת עוברים ישר למי האגם הצוננים. בקיץ, כך טוענים המקומיים, הטמפרטורה של המים היא כ-21 מעלות, ואילו בחורף צריך

לבקע חור בקרח ולקפוץ פנימה (את החוויה החורפית הזו נשאיר לפינים, אנחנו בעניין של לחזור הביתה בשלום). רגע, זה לא נגמר בזה. מהאגם קופצים בחזרה לסאונה, וחוזר חלילה פעמיים או שלוש. אחר כך מרביצים כמה משקאות והולכים לישון.

הפינים מאמינים שהטיפול הזה הוא הבריא והיעיל ביותר הן לשינה טובה והן לחילוף החומרים בגוף, ובכלל כסגולה לבריאות וחיים ארוכים. 

מי שלא מסתפקים רק במנוחה ובפעילות שלווה, ומעוניינים גם לצאת למסע קניות, ישמחו לגלות שבפינלנד, שאינה מדינה זולה, יש פריטים שונים וייחודיים שכדאי לשים עליהם יד. כך למשל כלי בית ונרות של "איטלה", שאותם אפשר לרכוש ברשת חנויות הכל-בו "סטוקמן". שם גם ניתן למצוא את מוצרי הטקסטיל של מרימקו, ששמם הולך לפניהם גם בישראל.

איך מגיעים

בין ישראל ופינלנד אין קשר אווירי ישיר. אפשר לטוס לשם דרך אחת ממדינות סקנדינביה (יש טיסה ישירה של "ארקיע" לקופנהאגן) או להגיע בשלל אמצעי תעבורה מסנט-פטרבורג, רוסיה.