"אלוהים נתן לנו את היכולת לשכוח, אני לא מצליח"

רגע אחרי שצה"ל ישלים את נסיגתו והחייל הישראלי האחרון יעזוב את רצועת עזה, יישארו הפלסטינים עם תוכניות לעתיד ובעיקר עם הרבה זכרונות מ-38 שנות כיבוש. הם יזכרו בעיקר את חמש השנים האחרונות, שבהן נאספו סיפורים אישיים רבים.

כ-2,300 מתוך כ-4,000 הרוגי האינתיפאדה, על פי נתוני הארגונים הפלסטינים, הם תושבי רצועת עזה וכך גם כ-20 אלף מתוך כ-35 אלף הפצועים.

ג'מאל א-דורה: זכרונות קשים שלא מרפים

ב-30 בספטמבר 2000, יומיים אחרי פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, נהרג מוחמד א-דורה בן ה-12, מי שבהחלט יכול לענות על ההגדרה 'ההרוג הפלסטיני המפורסם ביותר' של אותה תקופה. התמונות שלו, רגע לפני מותו, זעזעו את העולם והפכו לאחד מסמלי האינתיפאדה.

א-דורה צעד יחד עם אביו ברחוב והשניים נקלעו לאזור שבו התנהלו חילופי אש עזים בין צה"ל לחמושים פלסטינים. האב והבן נצמדו אל הקיר, מגוננים האחד על השני. זעקותיו של האב להפסיק את הירי וקריאותיו של צלם עיתונות שהיה במקום כלפי היורים משני הצדדים לחוס על הילד, מהדהדים עד היום כמעט בכל בית פלסטיני. לאחר מספר דקות של אש מאסיבית נהרג מוחמד, לעיני המצלמות.

אביו של מוחמד, ג'מאל, סובל מאז המקרה משיתוק חלקי בידו הימנית וכאבים עזים ברגליו ובעמוד השדרה ומטופל באופן קבוע בבית החולים "שיפא" בעזה. כשבאנו לשחזר איתו את אותו יום נורא, הוא בדיוק חזר מעוד טיפול שגרתי. מבחינתו, נסיגה או לא נסיגה, הצלקת תישאר לנצח, וכשהוא אומר את זה הוא לא מתכוון דווקא לצלקות בגוף.

"אלוהים נתן לנו במתנה את היכולת לשכוח, אבל אני לא מצליח. כל דקה, כל רגע, כל מאית שניה אני רואה את מוחמד הולך ממני כשהוא בחיקי. מכאיבה לי בעיקר המחשבה שגם עכשיו, בקבר שלו, מוחמד כואב את כאבי ואת מה שעברנו ביחד, האחד עם השני".

לדברי ג'מאל, חמש שנים והתנתקות ישראלית אחת לא ריפאו את הפצע. "בחמש השנים האחרונות היו חיינו עלובים, עצובים, כואבים, מלאים בבכי ובעיקר בדיבורים על מוחמד. המצוקה והכאב לא נעלמים. תודה לאל על הנסיגה הזאת, שהושגה רק בדם של השאהידים, בכאב של הפצועים ובחירות של האסירים, אבל אני חושש שעזה הולכת להיות כלא אחד גדול וחיינו יהיו קשים יותר. מי ייתן שיהיה יותר טוב, ושני העמים יחיו בשלום".

לא רק ג'מאל א-דורה מתגעגע לבן הקטן שלו. אחרי 39 ימים של התבצרות בכנסיית המולד בבית לחם - במאי 2002 - גורשו לאירופה ולרצועת עזה כארבעים פעילים, בעיקר של הפתח. סאמד חליל היה בין אלו שגורשו לעזה, כאשר אשתו הייתה בהריון. כעבור מספר חודשים נולד בנו השלישי, ג'יהאד, אבל סאמד לא ראה אותו.

"הראיס, אבו-מאזן, הבטיח לי בפגישה האחרונה שלנו איתו, שלאחר השלמת הנסיגה תיפתר הבעיה שלנו ואני אזכה לחזור לבית-לחם, להורים, למשפחה, לג'יהאד ולאחים שלו", אומר חליל. "יותר משלוש שנים שלא ראיתי אותם ואני לא אשקר ולא אסתיר - בכיתי, בכיתי הרבה פעמים".

רק פעם, הוא מספר, זכה לראות את אמו ואחיו, כשהגיעו לביקור של מספר ימים בעזה. את אשתו והילדים לא ראה עד היום. "אני מקווה להבטחה של המנהיגים שלנו, שאמרו לנו שאחרי הנסיגה יהיה טוב. אם לומר את האמת - אני לא אופטימי", הוא מסכם.

"את רוח השאהידים, המשחררים, ניקח איתנו אל ההתנחלויות"

בעזה מאמינים שהנסיגה הישראלית הושגה תודות למכות שהנחיתו הארגונים המקומיים על ההתנחלויות. המכות הללו במקרים רבים, הגיעו בדמות ירי מרגמות ואחד מהדמויות אשר הגו את דרך הפעולה הזו הוא ג'יהאד עמארין. בשנות השמונים גורש עמארין מהשטחים ושב לעזה אחרי הסכם אוסלו, לא לפני שבאחת הפעמים נכשל ניסיון של יאסר ערפאת להבריחו לרצועה בתוך פמלייתו.

עמארין, ממייסדי גדודי חללי אל-אקצה ברצועה באינתיפאדה הנוכחית, חוסל בפיצוץ מכוניתו על ידי צה"ל לפני שלוש שנים. חברו, אבו-מוחמד, אף הוא מאנשי אל-אקצה, אומר שביממה הקרובה, כאשר ייכנס לנצרים, לדוגית ולניסנית, הוא יחשוב על ג'יהאד.

"הוא היה מאבות המרגמות על ההתנחלויות, ועל ההתנחלויות האלה בפרט. הרבה לפני הקסאמים של החמאס וכל האחרים. כשהחלטנו להתחיל בירי המרגמות היינו בטוחים שהיום הזה יגיע, והנה הניצחון הזה מגיע, אבל ג'יהאד לא איתנו. אינשאללה, אלוהים יפגיש אותנו עמו בגן עדן".

"ג'יהאד ואחיו השאהידים הם האבות של הניצחון הזה", מוסיף אבו-מוחמד. "לילות וימים ומאמץ עצום הושקעו במכות ובתכנונים להנחית עוד ועוד מרגמות ומכות ואיסתישהאדים (מתאבדים) נגד החיילים והמתנחלים. ג'יהאד היה קצין במשטרה אבל בנשמתו הוא היה לוחם פדאיון, ולא מאוהב בשררה שהייתה בידיו.

"כשפרצה האינתיפאדה הוא תפס יוזמה כי האמין שהניצחון יושג רק בכוח והנה, צדקנו. עשר שנים של משא ומתן הביאו לאפס תוצאות, אבל בחמש שנים של מרגמות ומאבק השגנו את הניצחון. זהו ניצחון השאהידים. את הרוח של אותם שאהידים, של אותם משחררים, ניקח איתנו אל ההתנחלויות".

"הקליע ברכב יישאר כעדות עד שאחרון החיילים ייצא מאדמתנו"

בראש רשימת האזורים שנפגעו יותר מכל מתחרים רפיח בדרום וג'באליה בצפון הרצועה. חאלד אבו-סעדה הוא נהג אמבולנס מג'באליה, עובד בית החולים אל-עוודה (השיבה) שבצפון הרצועה. הוא זוכר כל אחד ואחד מ-35 ההרוגים שהסיע בעצמו במהלך שנות האינתיפאדה.

באחת הפעולות הגדולות ביותר של צה"ל בצפון הרצועה נגד מרגמות וקסאמים, בסוף קיץ 2004, הוא פינה 22 הרוגים ועוד עשרות פצועים במשך עשרים ימים. יותר מ-120 פלסטינים נהרגו באותה פעולה. "יום ולילה אנחנו מפנים ומפנים הרוגים ופצועים", משחזר אבו-סעדה. "שכנים, חברים, משפחות  - אני תושב ג'באליה, מכיר את כולם.

"במהלך הקרבות נהרג השהיד אשרף דאהר מהחמאס. ניסיתי לפנות אותו, וירו עלינו ירי ישיר. הגענו לאשרף, בסופו של דבר. הוא עוד פירפר בין חיים למוות. את האירוע הזה אני אזכור לא רק בגלל הפירפורים, נשאנו את אשרף עם אש מסביבנו. קליע אחד פגע ברכב. עד היום לא פינינו את הקליע כדי שיישאר עדות וזכר גם ליום שאחרון החיילים יצא מאדמתנו.

"אינשאללה הנסיגה הזו תסמל את תחילתה של תקופה חדשה, תקופה של שקט, של יציבות ושל חיים טובים. לא עוד פינוי גופות. אני עד היום מתקשה להיפרד מחלק מהמראות של ההרוגים והפצועים שפיניתי. אני מקווה שהמראות והעתיד יהיו משמחים הרבה יותר, אינשאללה זה יקרה. אני מרגיש היום מבסוט, מאוד מבסוט".