אבל זה גן טוב בשבילך

כשבוע ויום אחד מאז הוכנסה נֹגה לגן העירוני, ואמא שלה מאוד לחוצה. "מטריד אותי שהגננת הזו לא חמה מספיק. הם עדיין כל כך קטנים, כל כך צריכים את החיבוק, וזותי, אין חיבוק, בקושי חיוך בבוקר כשהם נכנסים. תבואי, תקבלי את הילדים בכניסה, מה זה הניכור הזה", היא מתלוננת.

הגננת, לאה, לשעבר מורה להיסטוריה. 15 שנים בילתה מול תלמידי חטיבה מרדנים עד שנמאס לה, והחליטה לצאת לדרך חדשה. בערב בו מלאו שבוע לקריירה החדשה שלה היא הבינה את משמעותה: קבלת פנים סוערת באסיפת הורים של כ-60 הורים דעתנים מעיר התותים והשמנת, "פתחו עליה פה, זה באמת לא היה לעניין", ציינה מיה, שמתעבת בכל ליבה שקוראים לה 'אמא של נֹגה'.

"אני מרגישה שהכנסתי אותה לג'ונגל", היא מתחבטת, "יש קטעים שאני רואה בגן, שעושים לי כזה נאחס. את כל הילדים האלו, 35 ילדים, עם גננת וסייעת, זה כלום, ופתאום בא לי להוציא אותה משם מייד".

אבל הדברים ששמעה ממנה ילדתה היחידה כשבכתה ולא רצתה להישאר בגן היו קצת אחרים, "זה גן טוב בשבילך, זה גן של גדולים, ואת כבר גדולה".

אקט של מרד

וזה בערך מה שסיפרתי לבני, בן השלוש וחצי, גם הוא מופקד טרי בג'ונגל העירוני. "לגן הזה הולכים רק ילדים גדולים", מכרתי לו פנטזיה של חופש ועצמאות, שקר לבן קטן שמסתיר את הרעת התנאים אחרי הגן הפרטי עם 4 מטפלות ופרנץ' טוסט לארוחת בוקר.

בתגובה הוא מסרב כבר עשרה ימים לגשת לשירותים ולהתפנות מצרכיו המוצקים. "זה אקט של מרד", הסביר הרופא הסבלני להיסטריות שלי, ד"ר שחר, ולמרות הקושי, איכשהו בליבי אני מוחאת לו כפיים על התבונה להבין שאני מורחת אותו. "כולנו גדלנו בגנים עירוניים, לא צריך לעשות מזה סיפור", מאזן אותי כרגיל מר היגיון שתרם חצי מהגנים, לפחות לשעתיים הבאות. ואז אני מתקשרת למיה, לעוד סיבוב של הלקאה עצמית.

"אבל איזו ברירה יש לנו", שואלת מיה בהתגוננות, "אנחנו חיים בעידן שכולנו צריכים לעבוד משרה מלאה, איפה בדיוק נשים אותם בינתיים, במנשא?"

"בדיוק", אני משיבה לה נחרצת, בעודנו מנצלות לבטלה אסקפיסטית את יום שישי החופשי, מתנת הצדק הפואטי לאימהות עייפות, "וחוץ מזה, הם צריכים את האינטרקציה הזו עם הילדים, זה מפתח אותם. אני לא מאמינה שבבידוד בבית הם יפתחו את הכישורים האלו".

"לגמרי", היא עונה.

מתי עובר הגבול?

מבפנים אני מזהה את המצפון שלי, מנופף בסמרטוט הספונג'ה שהעברתי עליו, ממורק אבל מסריח. אני עושה את זה הרבה, כמוכם. אבל מתי יודעים איפה הגבול בין ההסתגלות הראשונית ובין העובדה שהילד פשוט סובל במערכת, והמערכת משטיחה ומדכאת את זה? ומי ישר מספיק כדי להגיד זאת?

כשהם קטנים יש לך את הלוקסוס לחלום על חינוך אלטרנטיבי. את חושבת שלעולם לא תעשי להם את זה ותכניסי אותם למכבש הזהות של משרד החינוך, אז את בודקת כמו שמשווים מחירים של מקרר חדש את כל השיטות הידועות למכרייך ולפורומים באינטרנט, משוכנעת שאת תעניקי להם משהו אחר. אחר כך באה המציאות.

ובמציאות הזו, מתמרנים. כמו האמא שכותבת בפורום כי הבטיחה לביתה שמחר לא תלך לגן, כדי להשיג עוד לילה של שינה ללא בכי ושלשולי חרדה, בבוקר היא תתמודד איתה איכשהו.

והמציאות היא גם ג'וי הקטנה, בת שלוש, כבר שמונה ימים היא בגן שלנו, ועדיין לא מקבלת את הגזירה. היא נצמדת בציפורניים לצוואר אמה, ולשמלתה, ונדמה כי אי אפשר להפריד אותה ממנה גם בסכין. אמה הנואשת רוקמת מזימה

סמויה עם הגננת, זו מסיחה את דעתה והיא נמלטת, בלי להיפרד. הקטנה מגלה את זה, כשהאם שועטת לדרכה במדרון השביל המוביל לגן, ופוצחת בזעקות אימים מחרידות. מרסקות את הלב הצווחות הנואשות האלו, "אמא, אני רוצה להישאר איתך!" זועק הפה הקטן של הגוף מלא הכאב הזה. הגננת רצה אחריה, כופתת אותה בידיה, מרימה אותה בכוח, ואוזקת אותה בידיה אליה. כך שעה ארוכה עד שהיא נרגעת, ומסכימה להשתלב בתפקידיה בגן.

תראי כמה היא מתגעגעת

לרגע אחד אני חושבת, "אמא שלה, תראי כמה היא מתגעגעת אלייך", וברגע הבא אני שומעת את הפעוט מודיע לי שהוא רוצה ללכת הביתה. "אבל טוב לך בגן הזה", אני אומרת לפעוט שלי, שדורש ללכת מהגן הזה עכשיו, "תראה, הנה אלון, חבר שלך, הוא רוצה לשחק איתך, הוא לבד, לך אליו חמוד".