עייפים מהחיים: תופעת ההתאבדויות בקרב קשישים

מותו של מ' (72), מהנדס מכונות בגמלאות, שהתאבד בקפיצה מבניין רב קומות בקריית אונו, הותיר את בני משפחתו המומים. "לא יכול להיות שהוא התאבד", טענה אלמנתו. "הוא היה בריא, יש לו אותנו – אישה ושני בנים נשואים. איזו סיבה היתה לו להתאבד?", שאלה בתמיהה.

במהלך השבעה נזכרה האלמנה שבשבועות האחרונים לחייו הוא התלונן על כאבי גב, חוסר עניין בחיים ודכדוך קל שאפף אותו. גם רופא המשפחה שהגיע לנחם נזכר שיומיים לפני מותו ביקר מ' במרפאה והתלונן על כאבים לא ממוקדים, עייפות ומצב רוח לא משופר. "לרגע לא תיארתי לעצמי שהוא בדיכאון", אמר הרופא לבני המשפחה האבלים. "הוא נראה טוב, היה לבוש בבגדים נקיים ומגוהצים, דיבר לעניין. אני ממש לא מבין מה עבר לו בראש".

"המקרה של מ' ז"ל מסמל במידה מסוימת את פרופיל הקשיש המתבודד", מסביר פרופ' יורם ברק, מנהל המחלקה הפסיכוגריאטרית בבית החולים אברבנאל, שיחד עם פרופ' דב אייזנברג, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה במרכז לבריאות הנפש גהה, סקר במאמר את הנסיבות והסיבות להתאבדות בקרב קשישים.

"בקבוצת סיכון לאובדנות נמצא בדרך כלל גבר מעל גיל 70, שלאחרונה חווה שינוי במצבו הבריאותי או בסטטוס המשפחתי שלו", כותבים השניים. "אפשר גם שיצא לגמלאות או הפסיק עבודה התנדבותית, או שמעמדו הכלכלי השתנה לרעה. אותו קשיש סובל גם מכאבי פרקים ראומטיים, ופה ושם הוא נוטה לשתות אלכוהול".

מסתירים את המצוקה

בניסיון להבין את המניעים שגרמו לאביו להתאבד לפני כארבעה חודשים, פנה ר', רופא אורתופד ממרכז הארץ, לטיפול נפשי דווקא אצל פסיכותרפיסט שמתמחה בקשיי הגיל השלישי. מספר המטפל, שמבקש להישאר בעילום שם: "כאשר ר' קבע איתי פגישה, הסברתי לו שאני מתמחה בפסיכולוגיה של קשישים, אבל הוא היה מוצף רגשי אשמה וכאב והרגיש שרק מי שמבין את הזיקנה ואת המניעים שמאחורי התנהגות של קשישים יוכל לעזור לו להיפטר מהרגשות הקשים.

"במהלך הפגישות שקיימנו שירטט ר' דמות של אב אוהב, חם ודואג, שמאז שהתאלמן לא שקע במרה שחורה אלא הרבה לצאת מהבית לפעילויות התנדבותיות בגני ילדים, ב'יד שרה', במועדון פנסיונרים ועוד. לאחרונה, סיפר הבן, שביקר את אביו פעמיים בשבוע, התחיל האב לדבר על המוות, אבל באופן כללי. לדבריו, הוא יותר פחד מהמוות מאשר התכוון אליו". רק אחרי כמה פגישות הבין ר' שאביו היה שרוי במצוקה כבר מאז שהתאלמן, אלא שניסה להסתיר אותה מילדיו.

מדי שנה, כפי שעולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מוצאים בישראל את מותם בהתאבדות כ-900 אנשים. יותר ממחציתם קשישים (17.5 מכל 100 אלף קשישים). "אבל זה רק קצה הקרחון", אומר פרופ' ברק, "כי הנתונים מתייחסים למי שבתעודת הפטירה שלהם נכתב בבירור שסיבת המוות היא התאבדות. "למעשה, אנחנו לא יודעים מה המספר המדויק של מקרי התאבדות בקרב קשישים. בספרות המקצועית מכנים את זה 'המספרים החשוכים' – שמייצגים מקרי התאבדות שלא נרשמו על ידי הרשויות והם 'מוסתרים'. כלומר, המוות נראה כמוות טבעי או כתוצאה של מחלת לב, הפרעת קצב או אירוע מוחי.

"בפועל, מספר ההתאבדויות בקרב קשישים גדול יותר באופן משמעותי. כך, לדוגמה, יש קשישים שמתאבדים על ידי נטילת תרופות במינון קטלני, אך כשהם נמצאים במיטתם ללא רוח חיים מניחים שהם מתו מדום לב. גם בתאונות דרכים יזומות מוצאים את מותם לא מעט קשישים".

על פי הנתונים, שיעור ההתאבדות בקרב גברים קשישים גבוה פי 10 מאשר בנשים. "אצל נשים קל יותר לאבחן מצוקה או דיכאון מאשר בגברים", מסביר פרופ' ברק. "דחף המוות בגברים הוא אימפולסיבי, חזק וקטלני יותר מאשר בנשים".

מסקירה שערך פרופ' ברק עולה שקשישים שסובלים מדיכאון, מסכיזופרניה או מאלצהיימר, וכן מי שעם התכונות האישיות שלהם נמנים הססנות, ביישנות, היפוכונדריה וסגנון נוקשה, מצויים בשכיחות גבוהה יותר לאובדנות. גם ניצולי השואה – כ-200 אלף איש – נמצאים בסיכון גבוה יותר לאובדנות.

הרופאים 'מפספסים' את הדיכאון

"הסיבה שבגינה התאבדות לא נחשפת לדיון ציבורי", כותבים פרופ' אייזנברג ופרופ' ברק במאמרם, "היא שאנשים לא מעוניינים לדבר על כך. בעוד שמותו של אדם צעיר בעקבות התאבדות נתפס על ידי החברה כאובדן, כשמדובר במוות של קשיש זה נתפס כחיסכון כלכלי, או 'ככה זה', או 'הוא היה זקן'".

"כשקשיש מאיים בהתאבדות, על פי רוב זה נגמר במוות", אומר פרופ' אייזנברג. "אין במקרים האלה הפעלת מניפולציות, סחיטה רגשית וכדומה. הקשישים שמאיימים להתאבד נחושים בדעתם למות".

בנוסף לסיבות אישיות שגורמות לקשישים למאוס בחייהם, מרגישים רבים מהם שהם נותרו מאחור ולא נחוצים עוד. מסביר פרופ' ישראל אור-בך, מומחה לאובדנות מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן: "קשישים רבים מוצאים שהמהפכה הטכנולוגית פסחה עליהם והותירה אותם חסרי אונים מאחור. לא זקוקים להם יותר. הדבר תורם לתחושת המיותרות שלהם ומצטרף למצוקות בגין אובדן קרובי משפחה וחברים, מחלות שונות, אובדן כישורים ויכולות פיזיות ומנטליות, ירידה בתפקודי הגוף וחשש לאבד את עצמאותם ולהפוך לתלויים בזולת. כל אלה יוצרים מצוקה קשה".

התאבדות בקרב קשישים, מזהירים מומחים לגיל השלישי, תהפוך למגפה. הם מכנים את התופעה 'הרוצח השקט'. "התאבדות קשורה בדרך כלל לתחלואה נפשית בכלל ולדיכאון בפרט. דיכאון, שהוא המקור העיקרי להתאבדות, צפוי להיות התחלואה השנייה בעולם, אחרי מחלות לב איסכמיות", כותבים במאמרם פרופ' אייזנברג ופרופ' ברק.

לדבריהם, קשישים בקבוצת סיכון לאובדנות מתאפיינים לא אחת בהתנהגות מסכנת חיים עקיפה, שמתבטאת בשימוש בתרופות שלא על פי ההוראות, בנהיגה מסוכנת, בכללה רכיבה על אופניים במרכז הכביש, ובסירוב לאכול או לשתות. "מומלץ להתייחס להתנהגות מהסוג הזה כמרמזת על מצוקה נפשית ודורשת התערבות וטיפול, הן כשמדובר בקשיש שחי בקהילה והן בקשיש שמתגורר בבית אבות".

לפחות חלק מהקשישים המתאבדים, מתברר, ביקשו עזרה לפני מותם מרופא המשפחה. ממחקרים רטרוספקטיביים שנערכו בארה"ב עולה שיותר מ-70% מהקשישים שהתאבדו ביקרו אצל רופא המשפחה בחודש האחרון שקדם למעשה.

מעט הזמן שהקדיש הרופא לחולה לא איפשר לו לעמוד על הדיכאון או המצוקה שבהם היה שרוי הקשיש. לדברי פרופ' ברק, רופא המשפחה גם לא תמיד מאבחן את המצוקה הנפשית שעומדת מאחורי מיחוש גופני שעליו מתלונן הקשיש. כך במקרים רבים מפספסים אבחון מדויק של המצב, והקשיש נשלח לביתו ללא טיפול מתאים.

אז מה לעשות? "להילחם בדעות הקדומות", מציע פרופ' אייזנברג, "ולא לתת לגיטימציה לדיכאון בזיקנה, אלא לדאוג לרפא אותו". לדברי פרופ' ברק, הקשישים בישראל הם האוכלוסייה החלשה, השבירה וה'לא נחשבת' ביותר. "במדינות שבהן אין 'אפליית זיקנה' הממסד הרפואי עושה שימוש רחב, מושכל ומבוקר במתן טיפול תרופתי נוגד דיכאון בקרב קשישים, בחלקו טיפול מניעתי, שמשפר משמעותית את איכות החיים שלהם", הוא אומר. "אבל בארץ גם כשהכתובת רשומה על הקיר לא ממהרים לטפל בקשישים בתרופות נוגדות דיכאון".